מכתבים לליאור

מימי,אמא 2014-07-20
במהלך מלחמת צוק איתן/עיתון השקמה חולון "הודעה נמסרה למשפחה..." כמה מקופל בתוך המשפט הקצר הזה שאנחנו שומעים ברדיו.עולם ומלואו,חיים שלמים של ילד:הריון ולידה,ריצה בגינה,פלסטר על פצע,דאגה ורצון לגונן,חום גבוה בלילות,הצעד הראשון,הילקוט הראשון ,רישיון נהיגה והנה צו ראשון לצבא,חיים שלמים.משפחה שלמה:סבתא וסבא,אח ואחות,בני דודים,חברים ואמא ואבא שהחיים שלהם נעצרו ברגע ששמעו את המשפט הנורא הזה.קריעה של חולצה,קריעה של הלב,קריעה שאי אפשר לאחות אותה לעולם! היום יתקיימו 5 הלוויות,אחת מהן בחולון.ליבי עם המשפחות.מחבקת את כולן בלי מילים.היום אני מסתכלת למציאות בעיניים ורואה את האמהות והמשפחות שהצטרפו למשפחת השכול ואין לי אפילו מילה אחת של ניחומים,כי אין,אין נחמה! אין מילים למצב בו הורים קוברים את ילדיהם,אין! ליאור נהרג בפעילות מבצעית בעזה לפני 11 שנים,מבצע "פרשי הלילה" של גבעתי לחשיפת מנהרות ברפיח,כשעוד לא ידענו מה הן המנהרות הללו בכלל. כשלא ידענו שליאור כצלם יוצא לפעולות מבצעיות וקרביות,ליאור נהרג בן 19 וחצי,ילד. היום כששמעתי שסמל בניה רובל, לוחם חי"ר בן ה20 תושב חולון נהרג הסתבר לי שבני הצעיר והחברים שלו מכירים את בניה,חלקם למדו איתו ביחד,בילו איתו,ילדים. דור חדש וצעיר נכנס לדף מלחמות ישראל,כמה עצוב! מאז שליאור נהרג הכל השתנה,אבל בחרנו בחיים, בחירה בחיים זו החלטה קשה ואני לא מאחלת לאף אחד (גם לא לאויבי)לחוות או לדעת מה עובר עליי כל הימים אבל בעיקר בימים הקשים האלו של מלחמת "צוק איתן" בעזה. אני מחבקת את המשפחות השכולות ומחזקת אותן מכל הלב,אני יכולה להציע להן משפט זן שמלווה אותי באבלי ובחיי כבר 11 שנים: "אינך יכול למנוע מציפורי העצב מלעופף מעל ראשך, אך אתה יכול למנוע מהן לקנן בשערותיך." יהי זכרם ברוך
חן שובל 2014 2014-05-15
ליד המתנ"ס, בצמוד למגרש הספורט נמצא בית פרטי עם עליית גג ובבית הזה גרים ההורים למשפחת זיו - מימי ודוד. פעם גרו שם גם שלושת הילדים שלהם, אבל גילי כבר גרה בבית משלה עם בעלה והילדים ודניאל עבר לא מזמן לדירה שכורה בר"ג. רק ליאור, שנהרג בפעילות מבצעית ברפיח לפני 11 שנים בדיוק עדיין גר בחדר שלו שבעליית הגג. את מימי פגשתי לפני 8 שנים ומיד נוצר חיבור מאלה שמילים לא יכולות להסביר וגם אין בהן צורך. מאז, בכל שנה בזמן הזה אנחנו עוזרים לליאור להמשיך את משימת חייו ומציגים תערוכה מעבודות הצילום שלו. ליאור היה צלם צבאי ובכלל, עם יכולת נדירה לספר סיפור שלם בתמונה אחת. בכל שנה מוצגות תמונות אחרות של ליאור או כאלה שאחרים צילמו אותו ו/או בהשראתו. לפעמים בתערוכה משולבות גם עבודות של מימי, שמציירת מהבטן וקורעת את הלב. לפני שנה ביקרתי בחדר של ליאור בפעם הראשונה. מחר הפתיחה של התערוכה.
מרדכי אלון 2014 2014-05-07
11 שנים וקצת עברו מאז. 11 שנים שאני שומר את הסיפור הזה - ולא יודע למה. הייתי מילואמיניק בביטאון חיל-הים וערב אחד התבקשתי לעשות כתבה על חוויות הפלגה על גבי דבורת חיל הים. ביום חמישי (או שהיה זה יום רביעי?) הגעתי לבסיס חיל-הים באשדוד. שם, בסמוך למשרדי הפלגה, המתין לי צלם של דובר צה"ל. ליאור, שמו. אני זוכר, כאילו זה היה אתמול, את לחיצת היד האיתנה שלו, קורנת ביטחון ועוצמה. היה לו חיוך כובש, ממיס, מעט מבויש. ישבנו על ספסל והתמתנו לדבורה שתגיע לחוף. אלא שהיא בוששה להגיע ואנחנו ישבנו ושוחחנו. הוא סיפר על השירות בדובר-צה"ל, על אהבתו לצילום. "אבל אתה כמוני, ג'ובניק", אמרתי לו בהתרסה. והוא השיב: "למה. אני אוהב להצטרף לפעילות. הנה, מחר אני מצטרף ליחידה בשטחים". בינתיים, הבחנתי שליאור התבונן באחת מפקידות הפלגה. מי עטתי על כך ופתחתי במסכת של שידוכים. "נו, מה קרה לך", אמרתי לה. "תראי איזה בחור מדהים. איזה חיוך נפלא יש לו. כדאי לך". ליאור הייך חיוך שכולו מבוכה. הוא גם הסמיק. גם היא. ניכר היה שהוא מצא חן בעיניה. אני מודה, הייתי ישיר מדיי. והיום, היום אני חושב שאילו. אילו לא הייתי דוחק בשניהם כל כך, אולי הטבע היה עושה את שלו. אולי הוא היה מבקש את הטלפון שלה, אולי הוא אף היה מציע לה לצאת בחמישי ערב לאיזה סרט ומועדון ומוותר על היציאה ההיא בשטחים. הדבורה לא הגיעה לבסוף. אני קצת התרגזתי על כך שייבשו אותנו שלוש שעות, לליאור היו התחייבויות אחרות. נפרדנו בחיבוק, דבר שלא אופייני למילואימניק מתבגר ולחייל סדיר. היה בו משהו שדרש את החיבוק הזה. אני זוכר שלמחרת (או שהיה זה כבור יומיים - אני כבר לא זוכר...) קמתי בבוקר, הדלקתי רדיו ושמעתי את הבשורה. אמרו רק שצלם של דובר צה"ל נהרג ואני ידעתי מיד. זה ליאור. זה הבחור מבסיס אשדוד. והחיוך שלו תקוע לי בראש 11 שנים וקצת...
עופר גדנקן,2014 2014-04-28
הרבה הרבה לפני שלמדתי להחזיק מצלמה מקצועית, הכרתי את ליאור. צלם צבאי צעיר, אופטימיסט ללא תקנה. עם מצלמה ביד וחיוך קבוע. . זכורה לי במיוחד סדרת צילומים נהדרת של ליאור בהם הוא תיעד את לוחמי יחידת האלפיניסטים. צילומים ששילבו באופן מופלא תיעוד ואומנות. . בכל שנה כשפסח מתקרב אני זוכר את חול המועד הארור ההוא בו קמתי לבוקר שנשא בשורה איומה. ליאור יצא עם לוחמי גבעתי לתעד פעילות מבצעית לאיתור נשק ברפיח ונהרג. . בעוד שבוע נציין 11 שנים ליום הנורא ההוא. 11 שנים בהם אנחנו, חבריו ליחידת דובר צה"ל למדנו. התחתנו. הבאנו ילדים לעולם. נכנסנו לעולם האמיתי של הגדולים. אני אישית גם התחברתי לעולם הצילום האהוב על ליאור. אבל ליאור נשאר ילד. בראש שלי הוא מחייך עם מצלמה ביד. נסיך קטן. לא איתנו. וזה עצוב.
עומרי מירון,דו"צ,2014 2014-04-03
כאב השכול הוא האיבר הפגיע ביותר של נפש האדם בכלל, ושל אזרחי ישראל בפרט. ביום בהיר אחד, ובלי התראה מוקדמת - האדמה קורסת מתחת לרגליים. לולא האומנות, אני מניח שנוכל להסכים, כאב השכול לא היה אלא כאב מפלח, שנשאר, ואינו כהה, ואף הזמן לא מהווה מזור לו. אבל הודות לה - לאומנות על כל צידיה - אפשר לשפוך את כל מאוות הנפש, עשרות תיבות פנדורה נעולות אחר סורג ובריח, מפלצות ופורעני מחשבה. ביקרת היום את ובעלך במשכננו הצנוע, (שגם אנחנו בעצם אורחים בו), בהד 7, וקיימת שיחה עם פלגת התיעוד המבצעי. ישבתי בסמוך אליכם (עומרי אם את זוכרת, אף שלא רלוונטי), והצלחת לעורר בי תחושות ומחשבות שהטילו אימה על שלוותי. לא הצלחתי לעזוב את ליאור, והערב יורד, ואני עדיין לא מצליח. את שהיה, ואת שהשאיר אחריו, ואת שמוטל עליי ועלינו כצלמים קרביים לעשות מאותו הרגע בו ליאור נקטף. ניסיתי להעלות על הכתב את שאני מרגיש, אבל כל מה שהצלחתי לבטא הוא פינג פונג של מילים, בין אם לבנה, מרגע לידתו שלו ועד הנקודה המרה. באותה נשימה, אף שלא ידעתי למה או איך, הבנתי שהדבר הנכון לעשות - הוא לשתפך. ״נו, אפרוח מתדפק בעדינות הראויה, על פנים של ביצה לבנה. בטוח כמעט כמו בשמש שהוא הראשון שיבקע; והצליח וניסה ויכל, וקיווה, ונכשל וכולם מחכים, מביטים בו, ואם רק ידע שצופים בו. קטן, רק יצא ליל אמש וכבר מתדפק. אפרוח, נו. שתבקע. ותצליח, ותכשל. אבל עשה זאת, אל תתפתל. מתי יגיע, הצלצול הגואל? היי. אפרוח. אתה נשמע, כמתפלל... משנפער הסדק, מבעד לקרומים, פרץ אפרוח בבכי תמרורים מעבר לקליפה דקה, עתה הבין אפרוח ללא כיוון, ללא חינוך מהו כוחו של חיוך -- חלף הזמן. ואמא, תראי אותי ככה. מדוגם למשעי, לתפארת המדינה. היית מאמינה? אותו פשוש שנהגת להביט בו נרדם מדי לילה, אותו עולל שהתחיל לדבר מעט אחרי כולם, עתה, בבגדי ב׳ מעופשים, עושה דברים שמדברים עליהם רק בטלוויזיה. אמא, הגעגוע משותף, והכמיהה לשוב לחיק הבית היא קשה מכפי שיכולתי לדמיין. -- ילד שלי. כשלבד. וקר לך מעט, אבל לא קור של טמפרטורה. אתה נפרש בגופך במיטה הצבאית, בתקוות שווא שזה ימשוך אט מגע אנוש, שאתה כמה לו יותר מחמצן לנשימה מאז שהגעת לכאן. אך במקום בו קשיחות זורמת בעורקי הכל וכולם, רגשות נוטים להתאבן. אתה בולע שאריות של געגוע למוכר ואהוב, ואלו, שיורדות בגרון כמו כדור קוצים, הורסות הכל אחריהן ולא מותירות שום מקום לספק. אתה לרגע אפילו חושב שזה לא המקום בשבילך. אתה רק ילד. גוזל שלי, אפרוח, אתה חזק משנדמה לך. והקור - הוא אינו אלא בראשך. ולא משנה מה יקרה, לעולם לא תישאר לבד, כל עוד תהיה נאמן לעצמך. אפרוח, אין מקום שמתאים לך יותר מהמקום בו אתה נמצא עכשיו, ואילו רק מהסיבות שתיארת קודם לכן, ואילו רק כי אתה ככל הנראה היחיד שיכול לגרום למשהו להשתנות. -- זוג רגליים יחפות נוחתות על אדמה קרה, ושכבת ערפל שהצטבר עד גובה ברכיים, נשימתי נעתקת. אני לא מצליח לראות את הקרקע. ועל הרצפה, תהומות אינסופיים, אני רק מרגיש, עדיין לא מצליח לראות, רק אחוז בהלה. יש כאן מישהו? קולות הד רבים פרצו במחול של זעקות. רק צחנת הפחד שנוטפת, ענה לי השקט. אני מקפץ בין הבורות, וצעד לא במקום, אני תוהה, ומה אז? והספק מנכר, והייאוש דוחק, והפחד משתק. מעט קשה לנשום, ורעד קטן תקף זוג רגליים יחפות על אדמה מנוכרת, אדמה לא מוכרת. אני נשמט אל הקרקע. גופי מתכווץ, והראש לחוץ חזק בין ברכיים, נתון לחסדיהן של זרועותיי הלפופות סביבו. אמא? -- גוזל שלי, קטן איך הלכת. בלי לאמר בלי לתת חיבוק לדמוע יחד, להתכונן להיפרד. בטרם עת נלקחת! בהינף אצבע בפזיזות מחשבה תועה אני תוהה; אם ידעת כמה היית חשוב, וכמה לקחת איתך לנצח תיחקק, זאת אני מבטיחה. לא במצבות אש ולא בשירים ופזמונים כי אם במהלומות פטיש של געגוע להוא שלעולם לא ישוב. אני קוראת, ואין איש עונה. אני זועקת - והדמעות מצטרפות. ואתה... בשלך. -- אמא, פיצחתי את סוד החיים. ובלכתי, בלחישה מרה גיליתי לך מהו. היום - אני מביט בך ונמלא גאווה כל כך הרבה זמן, אמא (ולמרות שבעבורך עודני ילד) אך הסוד עוד תקף ואת סובבת, ואני מביט בך מפיצה חיוכך" -- כדרכו של ליאור, בחרתם גם אתם בדרך החיוך. נמלאתי השראה מהסיפור שלכם, מאותה דרך ייחודית בה בחר ליאור לחיות את חייו ומאופן ההתמודדות שלכם כמשפחה. אעשה כמיטב יכולתי כדי להגיע, ולצפות בתהליך מתקדם, בגלריות, ובשיתופי אומנות שלך במהלך הדרך. מחזק, מחבק ומעריך, עומרי.
אמא,לעיתון "השקמה" 2014 2014-03-14
11 שנים של געגועים לליאור שעון החורף התחלף,רשמית האביב כבר כאן, אבל אצלנו תמיד קצר האביב ואצלי האביב בכלל נמחק. זאת העונה בשנה שהכי קשה לי. כשהייתי ילדה אהבתי מאד את האביב וגם את חג הפסח וההכנות הקשורות אליו.הייתי מחכה בקוצר רוח לחופשת הפסח עוזרת לאמא ולסבתא בהכנות ובניקיונות.אחרי שנולדו לי 3 ילדיי הנחלתי גם להם את ההתרגשות לחג המרגש הזה,בגדים חדשים,התחדשות בבית ובלב. מזה 11 שנים שאני שונאת את העונה הזאת,שונאת את מזג האוויר ולא יכולה לסבול את כל ההתרחשות שמסביב לחג הנורא הזה.לא שותפה לניקיונות או לקניות ואפילו לא רוצה שיברכו אותי ב"חג שמח!" לפני 11 שנים בחול המועד פסח הודיעו לנו שליאור נהרג ברפיח,ילד שלנו,ילד בן 19 וחצי! מאז הכל השתנה.המשפחה,החגים,היום והלילה וגם אני.כמו שהים נחצה לשניים ביציאת מצריים כך החיים שלנו .מאז 20.4.2003 אנחנו משפחה אחרת ואני אדם אחר.כל השנה ליאור חסר לנו אבל הימים האלו שלפני פסח מחזירים אותי באחת לאותו רגע נורא.הזמן שעובר לא מרפא ולא מנחם.בהתחלה הכאב כל כך צורב שממש אי אפשר לנשום ואח"כ כבר נושמים אבל בכבדות ולומדים לחיות עם הפצע . ליאור שירת כצלם ביחידת דובר צה"ל.כמעט שנה ששירת ביחידה אותה העריץ,כמעט כל בוקר היינו מסיעים אותו לבסיס אני או אבא שלו,דוד ואף פעם לא הסכים שנעלה או נציץ למשרד שלו. באותו יום שישי שלאחר ליל הסדר הסעתי אותו עם מבחר תבשילי חג הפסח,סרטים,דיסקים ושמיכה וממש לפני שעלה הוא הציע לי לבקר ביחידה שלו.כל כך שמחתי!עזרתי לו לסחוב את התיקים והצצתי בכל החדרים ,בדיקה של אמא,חיבקתי אותו ונפרדנו לשלום. בשבת בלילה ליאור נהרג בפעילות של גבעתי בעזה ,פעילות אותה יצא לתעד.לפנות בוקר הודיעו לנו את ההודעה הנוראה מכל. 11 שנים עברו וכאילו עברו רק 11 דקות.מצד אחד הזמן עצר מלכת,עבורנו,עבור ליאור שנשאר בן 19 וחצי.ומצד שני כאילו עברו 100 שנים.משפחתינו התרחבה ובורכנו בנכדים,הילדים גדלו והחברים של ליאור בגרו ולנו נותרו הזיכרונות ובעיקר הגעגעועים הקשים מנשוא. 11 שנים עברו אבל כולנו,המשפחה והחברים,עדיין לא מאמינים , ליאור,אתה כל כך חסר!
אמא,2014 2014-03-12
בתחילת דצמבר במסדרון מחלקת היולדות בבי"ח בלינסון בעוד גילי נאבקת בצירי הלידה המתמשכים פגשתי את איציק דוד המיילד שיילד אותך לפני 30 שנה בוולפסון.הייתי שם שעות אבל בדיוק ברגע שבו צעדתי במסדרון היגיע מולי איציק וכאילו יד מכוונת הפנתה את מבטי ,כאילו היית שם איתנו ,כאילו שלחת לנו איזה מסר.אני מאמינה ששמרת על גילי באותם רגעים והיית נוכח ברגע שזוהר יצאה אל העולם.עולם בו לא תזכה לחיבוק ממך אבל בהחלט תכיר אותך.. בכל יום אני מרגישה שאתה שולח לי מסר,בכל יום אתה איתי. כשיורד גשם אני חושבת כמה קר לך פה לבד מתחת לכרית השיש. כשחם ושמש אני רואה אותך קורע את הכבישים ומטייל. כשאני במטבח מבשלת אני חושבת מה היית טועם מהסיר וכמה שנים כבר לא קניתי סלט כרוב במיונז. כשאני במיטה לפעמים אני שומעת את מדרגות העץ חורקות ואני עוצמת את העיניים וחולמת שאתה מגיע אבל אז השקט מעיר אותי. כשהנכדים פה עם סבא וסבתא אני חושבת לעצמי כמה הם מפסידים אותך וכמה היית נהנה מהם . כמה קשה להסביר להם איפה אתה-בתמונה שבסלון,בשמיים או מתחת לפרחים פה בבית הקברות הזה? כל פעם כשקורה משהו אני רוצה לצלצל אליך ולספר לך אבל אז אני נזכרת שלא אוכל ואני כבר לא זוכרת אפילו את קולך אומר- הלו אמא... כבר שכחתי איך הרגשתי כשהיית שם יד על הכתפיים שלי ומחבק אותי וכמה כואבות לי הכתפיים עכשיו, כאב של געגועים רבים. וכשאני באוטו המוסיקה והשירים מצילים אותי, כי אז המחשבות מתחילות לנדוד... האם חם לך? מי מחבק אותך ועם מי אתה נמצא? מה היית עושה היום? איפה היית גר? מי שומר עליך עכשיו כשאני נשארתי פה..... כשהלכת חשבתי שלא אשרוד 10 דקות,10 שעות או 10 ימים והנה עברו 11 שנים. מאז כל התאים בגופי השתנו,הכל הפך לאחר,הגעגועים רק מתגברים הגוף כואב והנשמה עייפה אבל אין רגע שבו אני לא חושבת עליך. נושאת אותך איתי כל היום וכל הלילה ואתה איתנו עם אמא ואבא כל רגע ביום,אתה איתנו עם המשפחה בכל יום שישי בקידוש ועם המשפחה המורחבת בכל חג או יום הולדת,אתה עם החברים שלך בכל שבירת כוס מתחת לחופה ובכל ארוע קטן או גדול, איתנו ולא איתנו. הרבה אנשים שלא הכירו אותך נושאים אותך איתם בלב מאז שהלכת ,חיילים ותיקים וצעירים של דובר צה"ל,חברים של חברים,חברות של ידידים,חברים של בני דודים ועוד ועוד אני מאמינה שכל מי שהכיר אותך וכל מי שהיגיע לכאן היום נושא אותך איתו ומודה לכולם שזוכרים ומזכירים אותך. אתה איתנו ולא איתנו ורק תשמור על עצמך ועלינו.
שרה קונסטנטין,2014 2014-01-11
בכל יום , בכל דבר נזכרת בך זכרונות טובים ונעימים , לפעמים גם מרגשים מזכירים לי ימים טובים יותר. כשאני רואה ברחוב ילד שובב עם שיער זהב זה מיד ליאור. כשמשמיעים ברדיו את אביב גפן או לחילופין את עמיר בניון מיד אדי מגביר את הקול וליאור מסתובב בינינו. כשאני רואה את הדיסק שצרבת לי,ברגע ששמעת שאני אוהבת שיר מסוים, שמך מתנוסס עליו ונחרט בליבי. כשבאת אלינו הביתה וצילמת את תיק העבודות שלי זה זכרוןמתוק.כל אפיזודה, ולו הקטנה ביותר שבה ועולה בכל מצב וממקום בכל רגע. תמיד זכרונות טובים של ליאור הילד השובב וליאור החיל שלנו. אבל זכרונות מאוד רחוקים ,זכרונות שאני רוצה לנצור בזכרוני ובליבי. כך זה כל השנה עד שמתקרב חג פסח ואז הכל נמחק אפילו ליל הסדר האחרון שלנו ביחד. אז מתחילים הזכרונות הרעים, התאריך הזה ,תקופת הזמן הזו היא זכרון רע. גזירה שנפלה משמיים ואין מרפא לה רק כאב עמוק ומתמשך. ואז אני מזכירה לעצמי את החג האחרון, מוחקת את הזיכרון הרע ורק רוצה לזכור את הישיבה המשותפת שלנו סביב שולחן החג לפני 11 שנה. כיצד דחקתי בך לאכול את המנה האחרונה ואמרת לי : די,דודה ,אני מלא.ליויתי אותך לדלת וליטפתי אותך.את זה אני רוצה לזכור.
דיויד בלוך (אלפיניסט) נובמבר 2003 2013-11-06
Dear Family Ziv, Wanted to congratulate you all on such a beautiful website in the name and memory of Lior. Half a year has passed since Lior left us and I still feel more than ever emptiness. He can really be proud of his family, friends and colleagues at Dover Tsahal who where always there for him and are doing so much to keep is memory alive. I am ever so grateful to have known him and to know his family. Although too briefly we met, I will remember him as a true friend; our friendship as well as his life started so well… Wishing you the best of luck with the exhibition; Please let me know if I can be of any help. With all my love, David
דימה פרסיץ,כוכב נופל,2013 2013-05-17
ביום הזה לבי איתכם. המילים האלה נכתבו בהשראה מהיכרות עם המשפחה שלכם....12.7.12 מילים ולחן דימה פרסיץ 054-5687816 ביצוע יניב גולן - שומבלה ליצן-קוסם 050-7225815 Слова и музыка - Дима Персиц. Исполняет- Янив Голан שירה,וכלי הקשה:יניב גולן. זמרת ליוי:הודיה בן שימול. גיטרה,ופרקשיין איציק שרון. צילום: ליאור זיו ז''ל כוכב נופל..... כוכב נופל, משאיר צלקת בשמיים, היא תיעלם, תחלוף כהרף עין, הכול נשרף עד תום! ולא משאיר עקבות, רק זיכרון נשאר ושפע משאלות. בריאות רוצה זקן ואהבה צעיר, ונערה ביקשה על סוס לבן אביר, אוצר רוצה עני, חיבוק ביקש יתום, כוכב נופל יגשים לכול אחד חלום. שלל כוכבים הוא מקשת רקיע, כמו אבנים טובות, יופיים כל פעם מפתיע, כל נצח – יש לו סוף! אימפריות נופלות, אך רק כוכב סופו זה שפע משאלות. בריאות רוצה זקן ואהבה צעיר, ונערה ביקשה על סוס לבן אביר, אוצר רוצה עני, חיבוק ביקש יתום, כוכב נופל יגשים לכול אחד חלום. גבולות הן סוף דבר, אך הן גם התחלות קבוצות של כוכבים סודרו למזלות אשרי המאמין! באמונות טפילות, כוכב נופל ו...שפע משאלות בריאות רוצה זקן ואהבה צעיר, ונערה ביקשה על סוס לבן אביר, אוצר רוצה עני, חיבוק ביקש יתום, כוכב נופל יגשים לכול אחד חלום.
רונה זיו,2013 2013-04-23
יש שירים שהפכו לשלך, ועונה אחת בשנה בה הפריחה היא לכבודך וריח מתקתק של דבש ועיניים עצומות של ריקנות בלב. ויש חיוך שהוא רק שלך והערכה מחודשת לצלמים יש שקט רע כשמתעוררים באמצע הלילה אחרי חלום בו ביקרת ויש דיבור שמתנגן כמותך, וגעגוע שורף ...... וכל ליאור שנקרה בדרכי זוכה מראש לאהדה ראשונית, פשוט כי הוא נושא את שמך. ויש מלחמות שמזכירות אותך, ואהבה משפחתית חזקה וגדולה שמאירה אותך באור גדול ומבליטה את חסרונך. הזמן חוצב לנו רגעים, צלילים, ריחות ואנשים כמו סימני דרך לזכרך. אנחנו אוהבים אותך ליאור וגם אנחנו תמיד שלך. רונה
דודה שרה קונסטנטין,2013 2013-04-21
ביום אחרי שהשארנו אותך כאן לא הבנתי איך החיים ממשיכים. השמש זורחת, אנשים הולכים ברחוב , מכוניות נוסעות בכבישים ,כולם ממהרים לעיסוקיהם. הם לא יודעים שליאור כבר לא פה. שליאור כבר לא יילך בינינו. לא הבנתי איך הזמן לא נעצר. בדרך כלל זמן משנה דברים , משפיע על הכל. אבל כשמישהו שאוהבים מת ,הזמן לא יכול לשנות זאת. כל הזמן שבעולם לא ישנה את זה. הזמן מאבד משמעות. עברו להן 10 שנים , כל כך הרבה דברים קרו בהן וכלום לא קרה. כאילו רק אתמול היינו ביחד , משפחה שלמה סביב שולחן החג. לא הבנו איך נמשיך את חיינו ,אנחנו עכשיו משפחה חסרה. והיום כל הצצה אל דמותך הניבטת בי, בכל אחד מחדרי ביתי, ממלא את הלב בגעגועים עזים ואליהם מתלווה תחושת החמצה ככל שהשנים חולפות.
דניאל זיו,2013 2013-04-20
יש ימים שזה לא מורגש.. יש ימים שזה עובר לידך, מדגדג לך קצת את השיער או מלטף לך בגב.. ויש ימים שזה עוצר לרגע.. מסתכל עליך.. ולוחץ, לוחץ עד שיוצא קצת דם. ויש לך פתאום חשק לזעוק איזו תפילה בשפה שרק שנינו מכירים. "Sleep tight, I'm not afraid The ones that we love are here with me Lay away a place for me Cause as soon as I'm done I'll be on my way To live eternally"
גילי יהב,2013 2013-03-17
10 שנים בלעדיך ליאור, נראה ששום טקסט אינו ראוי למעמד שכזה ונראה שאת הכל כבר אמרנו. ובכל זאת כמה מילים ממני אליך. זמן השכול נמדד בשעון מיוחד העומד מלכת ורץ קדימה בעת ובעונה אחת. 10 שנים מאז שנלקחת מאיתנו ואלו עברו כמו 10 שניות אך גם כמו 100 שנים. כל כך הרבה קרה מאז ואנחנו כבר אנשים אחרים לגמרי אבל עם אותה החרדה של הדפיקה ההיא בדלת, ממש מעבר לכתף. חשוב לי שתדע, שאנחנו זוכרים אותך, מזכירים ומנציחים וכך נעשה לנצח. אותך, את דמותך, את ערכיך, את האנקדוטות והאג'נדה שלך כמעט בכל תחום ואתה מדובר ושמך נישא איתנו בכל יום, בכל רגע. גם בפי אלו שלא הכירו אותך. בבית ליאור, ביין ליאור, על הזרוע של דניאל, במאכלים שאתה אוהב- אתה איתנו ואנחנו איתך. גילי
אמא,יום הזיכרון 2013 2013-03-16
יום הזיכרון 2013 באפריקה מאמינים שהמתים לא מתים לגמרי כל עוד הם חיים בזיכרונם של האנשים החיים. ואני ,עם הגעגועים העזים, נזכרת בכל רגע קיים, ברגע מן העבר נעה ונדה בין המציאות של היום ובין תמונות של ליאור כתינוק,כילד ,כחייל. נושאת אותו איתי כמו אור שמאיר את הדרך,את החושך. אפריל 1983 אני בטיפול נמרץ יולדות,העובר בבטני בסכנת חיים ואני נשארת להשגחה בבית החולים וולפסון.בבית גילי בת 3 וחצי שנים ואבא. אחרי 3 חודשים במחלקת סיכון גבוה לשמירת הריון בביה"ח ,ביולי 1983 נולד ליאור-תינוק עגול,בהיר וחייכן. אור הכניס לחיינו ולכן החלטנו לקרוא לו ליאור. ליאור שלי, נשאתי אותך בקרבי תשעה חודשים,מתוכם שמרתי עלייך 3 חודשים בחירוף נפש, נתתי לך חיים,הגנתי עלייך. 19 וחצי שנים שזכינו אבא ואני לגדל אותך לתפארת,19 שנים של שובבות,צחוק מתגלגל,פציעות וסכנות וגם ויכוחים וחיבוקים שנים של תסרוקות,חימצונים,צבעים,עגילים,ג'ל , ווקס של ראסטות והרבה רעשים. שנים של מוסיקה-פסנתר,גיטרה,דרבוקה ותופים,ותמיד עם הרבה חברים מסביב. אח לגילי ולדניאל. 19 וחצי שנים מלאות וצפופות כמו 90 שנים. אפריל 2003 פסח,כל המשפחה ביחד,ליל סדר משפחתי, כמה מאושרים היינו וכמה לא ידענו. צחוק של בני הדודים,סיפורים של הדודים ,שירים וגיטרות, אוכל טעים,מתכונים של הדודות והרבה חיבוקים . וכמובן מצלמות מכל עבר,כל תנועה מתועדת .כל המשפחה ביחד. הבית שלנו מלא פרחים של חג,ריח של אביב,בגדים חדשים,תוכניות לקיץ,חלומות והרבה שימחה בלב. ופתאום... "הודעה נמסרה למשפחה" כמה הרבה מקופל בתוך משפט קצר אחד. משפט חותך בבשר החי,חורץ חריצים,מפיל,שובר לרסיסים. קירות הלב מתמוטטים,הראש מתפוצץ והגוף כואב. "הודעה נמסרה למשפחה" ופתאום חושך מוחלט . סמל ליאור זיו נהרג בעת שעשה את שאהב יותר מכול - לצלם. ליאור זיו גדל והתחנך בחולון,למד צילום ב"תיכון איילון" ושירת כצלם בדובר צה"ל. ב-20 באפריל 2003 התעקש להצטרף לפעילות מבצעית ברפיח ויצא עם פלחה"ן גבעתי ,הכוח עסק בחשיפת מנהרות ואמצעי לחימה. ליאור נורה ממארב במהלך צילום פעילות זו,בן 19 וחצי היה. היום-אפריל 2013 ריח של אביב ,פסח ומיד יום הזיכרון, 10 שנים עברו וכאילו היה זה אתמול 10 שנים ארוכות כמו 100 לפחות עזה עדיין בכותרות,חיילים עדיין יוצאים ולא חוזרים הביתה לאמא. "הודעה נמסרה למשפחה"- זה משהו שמהדהד בלב ולא רק בחדשות. כולם קוראים בהגדה "מה נשתנה?" ורק אנחנו יודעים מה השתנה. ליאור,הלכת אחרי החג לצבא ומשם לא חזרת ואצלנו הכל השתנה בבית,במשפחה בלב ובנשמה. אתה איתי כל הזמן.בבוקר כשאני פותחת את העיניים אני רואה אותך. כשאני מסתכלת במראה אני רואה אותך בתוך העיניים שלי. נכנסת לאוטו ושומעת אותך בכל שיר שבוקע מהרדיו. הולכת לקניות ,מסתכלת על המדפים דרך העיניים שלך.. חוזרת הביתה ומחכה לצלצול ממך ומצד שני כל כך רוצה להתקשר אליך ולספר לך דברים חדשים ומצחיקים .מצפה שתענה לי ועם הציפייה הזו אני הולכת לישון."הולכת" כי לישון קשה. איך אמא יכולה לישון כשהיא מחכה לבן שלה? איך אפשר להסביר געגועים לילד שלא יחזור? איך מגדלים ילד 19 שנים וברגע אחד הוא נעלם?איננו? איך אפשר להבין את הפצע הגדול שנפער בנו? בכולנו? 10 שנים של פצע פתוח,הפצע עדיין לא נסגר,רק למדנו לחיות איתו ועם הכאב. מנסה לעצור את הזמן,לשמור חזק על הזיכרונות,למצוא משמעות חדשה לחיים לי,למשפחה. אני יודעת שאתה לא איתנו, אבל האהבה אליך קיימת ומחממת את הלב הכואב. מאז שעזבת אותנו הכל השתנה ואני משתדלת לחיות לאורך,לעשות דברים בדרך שלך.משתדלת לא להיות עצובה (אף פעם לא אהבת לראות אותי ככה) לא לריב,לא להתווכח ולחיות עם חיוך,ליהנות מכל רגע, לא תמיד מצליחה אבל משתדלת. כי אתה בגיל 19 ידעת לחיות יותר נכון מכולנו- ידעת לחייך,היית מלא שימחה,מלא רגישות ,נמנעת מריבים וויכוחים והרגשת רע אם מישהו מסביבך הרגיש ככה,הבית והמשפחה היו חשובים לך ודאגת לנו מאד,עזרת לכולם והקפת את עצמך בחברים אוהבים,ותיקים וחדשים.אפילו אורחים לרגע כבשת בחיוך החם שלך אבל יותר מכל היית צנוע ונאמן לליבך. כשהיית בבטני שכבתי בשמירת הריון כדי לתת לך חיים.היום אני שומרת עליך בתוך ליבי ,בתוך נשמתי 24 שעות ביממה. שומרת עליך ועל הזיכרון שלך בלב כולם ואני מאמינה שאתה שומר עלינו ומכוון אותנו מלמעלה ,מחייך אלינו את החיוך הגדול שלך מלא אור ואהבה. אמא
מעין אשר,2013 2013-03-15
כבר שנים שמור לי קובץ וורד במחשב עם מס' מילים שאני רוצה למסור לליאור. אני חושבת שהגיע הזמן שאשלח לך ושתדעי שאומנם אני לא מצליחה להגיע לאזכרות, אבל הזיכרון שלו חי בי ובוער כל יום מחדש...... ליאורי יקר שלי... בשנים האחרונות לא הגעתי לאזכרה השנתית שלך, ואני מצטערת על כך אבל אני מניחה שאתה יודע שם למעלה, שלא עובר כמעט יום בלי שאני חושבת עלייך. וזה הסיפור... כשהיינו בכתה ח', עמדנו יחד מחוץ לכתה ושוחחנו. דיברנו על על נקודת חן אחת, מעצבנת ומציקה שלשנינו יש באותו מקום. אמרת לי שאם היית מורה- על זה בוודאי היו צוחקים הילדים. אז היום אני מורה, וכל בוקר כשאני מורחת לי מייק אפ על הפנים, אני נזכרת בך וחושבת... מה אומרים על זה הילדים... זיכרון קטן- גדול שלי ממך מתגעגעת מעין
לימור סימון,2012 2012-04-28
הטור הזה מוקדש למימי ודויד זיו, הוריו של ליאור זיו ז"ל שהחודש מלאו תשע שנים לנפילתו. זה היה מזמן, לפני שמונה שנים. דפקתי על דלת ביתם של משפחת זיו, באתי לראיין משפחה שכולה. ליאור זיו היה צלם דובר צה"ל ונהרג בצומת רפיח לפני תשע שנים בזמן פעילות מבצעית אותה הלך לתעד. מאז שנה אחרי שנה מקיימת המשפחה תערוכה לזכרו עם צילומיו ובשילוב יצירות אמנות של אמו. לא הכרתי את משפחת זיו לפני כמו שאני לא מכירה הרבה משפחות אחרות. בסלון הבית ישבנו ועלעלנו בתמונות שבאלבום שסיפרו על ילד חייכן, שבכוח הרצון יכול להזיז הרים, כזה שמטפס על גגות המתנ"ס ופצוע את הברכיים, שגורר את רגליו ומנגן על תופים, שלא ממש אהב ללמוד אבל גילה את העולם דרך עדשת המצלמה. דרך תמונות קפואות שהצטלמו פעם כשהם היו זוג עם שלושה ילדים וכשהצינור השפריץ מים, מישהו צעק ומישהו צחק והיה גם מי שבחר להקפיא את הרגע הזה ממש, פעם כשהם הבטיחו לילדים שעד שהם יגדלו לא יהיו עוד מלחמות כי השיר הזה עדין זמזם להם בראש. וכשנפתחת דלת ונפתח הלב וזולגות הדמעות על השטיח בסלון ואחר כך נפתחות עוד הרבה מגרות עם נעלים קטנות ותיק מלא חפצים וריח של מישהו שעוד רגע יכנס בדלת ויגיד, "אמא אני רעב", משהו בלב מתכווץ והמילים נעלמות ואין כאלה מנחמות ונגמרו גם המחזקות וכל שמצטערים זה שלא הכרנו את העיניים הזוהרת גם כשהן מצמצו. משפחת זיו בחרה את דרכה להתמודד עם השכול, הם למדו דרך אלפי התמונות שהותיר אחריו ליאור לראות את העולם דרך העדשה שלו, מפעם לפעם משנה לשנה נולד עוד סיפור, עוד רגע, עוד תמונה שיכולה להגיד "אילו" ויכולה לספר גם מה היה. אני אמא לשלושה בנים, מפגשים מהסוג הזה מביאים אותי , לכסות ברוך את ילדי ולסלוח על כל הפתקים שהמורה כותבת על הפרעה כזו או אחרת. לרגע אחד קטן החיים נכנסים לפרופורציה. משפחת זיו כמו הרבה משפחות אחרות מלמדות אותי בכל פעם מחדש לחבק את מה שיש. משפחת זיו הכניסה אותי לנבכי מגרות נפשם ולימדה אותי את שיעור חיי- להסתכל על החיים של בניי דרך עדשת עיניהם כאן ועכשיו. תודה. לימור סימון
שירה גילת,2012 2012-03-17
ליאור מת באביב. מכדור בראש שחדר מתחת לקסדה, ברפיח. גם כן קסדה. הוא לא היה שם כדי לירות, הוא היה שם כדי לצלם את היורים והנורים. גם כן צבא. שיחת טלפון באמצע הלילה הביאה אותי לביה"ח. "זה צוות הצילום שלנו", שמעתי מהצד השני של הטלפון, למרות שלא דיברו איתי. הטלפונים האלה, שומעים בהם חזק מאוד. "שניים פצועים, אחד הרוג, צריך להגיע לביה"ח". השיחה הסתיימה והטלפון נותק. "מי?", שאלתי. "ליאור", הוא אמר. "ליאור...?" שאלתי והראש שלי כבר היה מלא במחשבות תועות, מתרוצצות הלוך ושוב, מחפשות, נתקלות או מתחמקות אחת מהשנייה וממשיכות הלאה, כולן ביחד וכל אחת בנפרד. חולצה, מכנסיים, מפתחות, דלת, אוטו, חנייה, נסיעה, ריק ברחובות. ריק מאוד. הביאו אותו לביה"ח. רציתי לראות אותו. להיות איתו. הוא ניראה כמו תמיד, רק נָח. הנשק, המצלמה, האפוד הכול עליו. גם הקסדה. נכנסתי לראות אותו אחרי יוחאי, רציתי להיכנס ראשונה אבל שתקתי. הסתבר לי אז שצריך שני אנשים כדי לזהות אדם כשהוא מת, אחד לא מספיק, שלושה זה מיותר. ירד גשם בחוץ. טנדר חום נכנס לחנייה והרב גלגל את האלונקה ואת ליאור לתוך החדר ואמר לנו להמתין בחוץ. ניראה היה לי שהוא סידר את הקסדה והסדין כך שלא יראו מאיפה נכנס הכדור. מה פשר הנימוס הזה? חשבתי. המעט שאפשר לעשות זה לדעת מה קרה, לראות. הרב המכובד הזמין את יוחאי להיכנס. רציתי להיכנס לפניו. אבל חיכיתי. יוחאי יצא, והרב קרא לי. מעניין מה ליאור היה חושב על חובש הכיפה הזה שמנהל את ענייניו האחרונים, בפנקס שורות. נכנסתי וראיתי אותו שוכב שם. מכוסה כולו בסדין. הרב עמד לידי ושאל אם אני מוכנה. "כן", עניתי. הרב הסיר את הסדין והניח אותו כך שחלק קטן מפניו הנינוחים של ליאור נותר מכוסה, למעלה. כנראה במקום בו נכנס הכדור. רציתי להזיז קצת את הסדין כדי לראות מה בדיוק קרה. ליאור ניראה לי רגיל, אולי נפלה איזו טעות, חשבתי. "את מזהה?" שאל אותי הרב, אמרתי, "כן, זה ליאור". "איזה ליאור?" הוא שאל. מה הוא רוצה? חשבתי לעצמי. מה זה השאלות אלה? מייד אני אגיד לו, רק שייתן לי שנייה שקט ובכלל, שיתרחק מליאור וממני קצת. זר. "ליאור זיו" אמרתי, וקיוויתי שיעזוב אותי במנוחה. "בסדר, תודה לך" הוא אמר, כאילו הייתי מזכירה שנקראה להכניס קפה לישיבה ועכשיו אני כבר קצת מפריעה. הסתכלתי על ליאור, על המצלמה, הנשק, האפוד, ויצאתי מהחדר. בלי להגיד שלום, בלי להחזיק לו את היד אפילו. בלי כלום. ככה, נתתי לו ללכת לאיזה מקום לא ידוע בלי מילים טובות, בלי לגעת בו אפילו. אחרי שיצאתי ביקש ממני הרב המכובד לחתום בפנקס ואז גלגלו את ליאור חמוש במצלמה לחדר אחר, עדיין ירד גשם. אני אוהבת גשם, אהבתי אותו גם באותו הלילה. חשבתי לעצמי שיפה שהגיע לכבוד ליאור, כשבכלל אמור להיות אביב כבר. לפעמים אני מניחה לעצמי לחשוב שהוא ידע שבליבי החזקתי לו את היד לכמה רגעים לפני שהתרחק, שבליבי חיבקתי אותו מפני הגשם והאלונקה והטנדר. שחייכתי איתו לרגע קצר. שרציתי לבקש מהרב לצאת מהחדר הדחוס ולדבר עם ליאור, לומר שאתגעגע ואיך יכול להיות שהוא עוזב סתם כך באמצע לילה כזה, ולהתנצל שרק קמתי מהשינה ואולי בגלל זה אני קצת שקטה. כועסת שנתתי לאנשים זרים לנהל אותו, בלי לעצור לכמה רגעים חמים. כועסת שאפילו לא אמרתי לו ששמחתי שיכולתי להיות איתו שם באותו הלילה, ושלא היה רגע אחד שהפסקתי לחבק בליבי, שלא היה רגע אחד שהוא היה בו לבד, בלילה ההוא. היינו בביה"ח עד הבוקר. משם נסענו ללוויה. בית קברות יפה. חשבתי שירוק שם, ירוק יותר ממקומות רבים אחרים. רציתי להגיד להם שהוא ניראה לי בסדר ושלא ידאגו כי הוא היה רגוע מאוד, עם המצלמה תלויה על הצוואר. אבל שתקתי. אח"כ ישבתי בשקט ליד הקבר. הפעם הבאה הייתה אחרי 30 יום וגם אז ישבתי ליד הקבר. והפעם האחרונה שהייתי אצלו הייתה שנה מאוחר יותר. בנסיעת אוטובוס ארוכה בין כפר נידח אחד לכפר נידח אחר בבוליביה, כשהקשקושים הרגילים לא התרוצצו לי בראש וכל מני נשים שמנמנות לבושות שמלות צבעוניות, שכבות שכבות, ישבו דחוסות באוטובוס מסביבי, חשבתי עליו. לפני שעלינו לאוטובוס, ניסינו, עידו ואני, לעזור לאחת הנשים להעלות את השקים שלה לגג האוטובוס. מסתבר שנשים בוליביאניות לא מוכנות לקבל עזרה מגברים. הנשים סוחבות, עובדות, קונות, מוכרות. הגברים יושבים על קצה המדרכה, ממתינים. עזרתי לה והתיישבנו באוטובוס מתכוננים לנסיעה מהסוג שאורך לילה שלם. נסיעה מהסוג שישנים בה שעה כן, שעה לא. חלק מהנשים היו בדרכן לשוק בכפר הסמוך למכור את תפוחי האדמה שהתנדנדו בתוך השקים על הגג, חלקן נסעו הביתה. אני, שישבתי ליד החלון הקפוא והסתכלתי על הלילה חשבתי לעצמי איך יכולתי לתת לו ללכת מבלי להחזיק לו את היד אפילו. איך זכיתי להיות שם איתו ולא עשיתי את המעט הזה. אני אספר לו הכל השנה, בתחילת האביב. אני אגיד לו שמאותה הנסיעה חשבתי עליו כמעט בכל נסיעה כזו ואני עדיין חושבת עליו כשהראש מתרוקן. אני מקווה שהוא ישמע, אני מקווה שהוא כבר יודע ובעיקר שהוא ידע אז.
גילי יהב,2010 2010-03-30
הזמן סובל ממחלת השיכחה וצועד רק קדימה. אפילו אם היה רוצה לא היה יודע לאן לחזור. אנחנו לא שוכחים ליאור, לבנו אתך מאחור
אורי בן צדוק,2010 2010-03-10
כשלמדנו בגאולים בימי שלישי למיטב זכרוני היינו מסיימים ב 11:45 ואני וליאור היינו הולכים להילה קצב יחד עם מיטל מורדי לשחק יחד... נראה לי שזה היה בכיתה ה או משהו כזה... היינו עוברים מרחוב חנניה כי הילה גרה ברחוב עמינדב ורשמנו באחד הפעמים את השמות שלנו עם טיפקס... פתאום קפץ לי לראש ללכת לבדוק אם זה עדיין נשאר ונסעתי באופניים ולהפתעתי הרבה זה נשאר... רשמנו בעוד מקומות אבל בשאר המקומות זה נמחק. חברה שלי אמרה לי שהיא פגשה אתכם... הייתי די בשוק תמיד קופצים לי לראש עוד חוויות שהיה לי לליאור ולעומר ביחד כי את כל תקופת הילדות שלי העברתי איתם כיתות א-ו היינו כל הזמן ביחד. אני זוכר שבימי שישי שהיינו יוצאים לבורגר ראנץ בסוקולוב היינו עוברים לפעמים דרך סבתא שלו שהיתה בזמנו גרה בשד' ירושלים בבניינים הגבוהים (אם אני לא טועה)ואח"כ היינו הולכים ל"תוסס" לשחק במכונות היינו עושים מסיבות זוגות וליאור היה "חבר" של מיטל מורדי זה בכיתות ה-ו או משהו כזה...
ענבל אלעד,2010 2010-03-07
כשהתחלנו ללמוד צילום לחלקנו הייתה מצלמה ישנה מהבית, אבל לא לליאור-הוא בדק חיפש ורכש מצלמה טובה מושקעת. ליאור התלהב מהצילום מהר מאוד- אם זה היה במסגרת השיעורים, העבודות שניתנו לבצע וגם צילום פרויקטים אישיים, שליאור החליט לקחת על עצמו ללא הכוונה מיוחדת. אהב לצלם את כלבו,נאפו. כמו כל תחום, במשך הלימודים של ליאור, גם פיתוח תמונות היה ברגע האחרון, בלחץ לפני ההגשה, גם אם זה אומר לנסוע במיוחד להדפיס בחנות צילום. הרבה פעמים הגיע למעבדת צילום בשעות הלילה, עבד ב"שעות שלו". היו פעמים שהייתי מעירה את ליאור בבוקר כדי לקחת ממנו מפתחות למעבדת צילום של בי"ס- אחרת לא לי ולאחרים היה איך להיכנס. לאחר סיום התיכון ליאור החליט להתעסק במטרה אחת- להתגייס ליחידת הצילום של דו"צ- לא משנה איך. הוא צילם ועבד חודשים על תיק עבודות. אחד מהפרויקטים שהיה לו חשוב להספיק, היה לצלם את כל החברים. הוא עבר בין הבתים, נסע לכולם וצילם את כולם. ליאור כבר ידע את מי עם מי הוא יצלם וגם איך. התמונה כבר הייתה מוכנה בראש, כל שנותר היה לבצע.
אנונימי,2009 2009-05-02
אני ראיתי את הסיפור של ליאור בטלויזיה ביום הזכרון לפני שנה...ועכשיו קראתי עיתון של שישי ופתאום ראיתי את המודעה על האזכרה עם התמונה שלו..שנחרטה לי בזכרון עוד מלפני שנה..כל כך כואב לי שדברים כאלה קורים ופשוט אין מה לעשות עם הכאב..אני לא הכרתי את ליאור אבל רואים דרך את התמונות את העינים והחיוך המדהימים שמראים כמה טוב היה בו..אני משתתפת בצערכם, תיהיו חזקים.
אמא,החיים שלנו,2009 2009-04-25
החיים שלנו מתחלקים לשניים. החיים שהיו לנו לפני שהלכת,ליאור,והחיים שאחרי. החיים שלנו השתנו ב20.4.2003 החיים שלנו מתחלקים ליום וללילה. היום שמתמלא בשגרה , בעשייה ובזיכרונות והלילה שמתמלא בחלומות וגעגועים אלייך בחיים שלנו יש ימי חול וימי חג ימי חול שמתפזרים כמו החול עם הרוח בים ימי החג שזועקים את חסרונך בחיים שלנו יש צחוק ושימחה אבל כל צחוק אינו שלם,כל שימחה מהולה בעצב כל רגע מתוק מלא בכאב חד. בחיים שלנו יש הרבה שאלות ואין אפילו תשובה אחת. בחיים שלנו יש גם הרבה שאלות שאני לא רוצה לענות עליהן כמו-מה שלומך? או כמה ילדים יש לך? בחיים שלנו יש שאלה אחת שחוזרת תמיד,מה היה אילו?... ותשובה-אין. בחיים שלנו יש הרבה זיכרונות שנאחזים בהם כמו טובעים בים. החיים שלנו היום הם לא החיים שהיו לנו לפני שהלכת,ליאור אלו חיים חדשים. 6 שנים של חיים אחרים. חיים עם חורף וקיץ,חיים בלי אביב חיים של יש וחיים של אין חיים של היום, חיים בלי מחר חיים שלמים שזרמו כמו מים ואתה לא חווית ילדים חדשים שנולדו ולא יזכו לגעת בך חברים שנכנסו לחיינו,משפחה שהתרחבה ואפילו דברים חדשים בבית, על כולם אפשר לשים תווית....ליאור לא ראה,ליאור לא הכיר. בחיים שלנו נשארת בן 19 וחצי ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לספור ולשאול בן כמה היית היום ,ליאור? בחיים החדשים שלי,ליאור, אני מדברת איתך בלב כל הזמן. מספרת לך מה עובר עליי,עלינו,על המשפחה.מעדכנת אותך מה קורה לנו היום. חושבת מה היית אומר על כל שיר חדש ברדיו. כל שיר מזרחי מזכיר לי כמה צחקת עליי ואח"כ מצאנו שירים של זוהר ארגוב במיני דיסק שלך. אני מדברת איתך בלי הפסקה ולפעמים מפחדת שאחרים גם שומעים. אתה איתי דבר ראשון על הבוקר ודבר אחרון בלילה. ותמיד אני שואלת אותך –לאן הלכת? ולמה אתה לא חוזר? כמה זמן עוד נחכה? כמה שאלות עוד נשאל? בחיים שלנו יש הרבה שאלות ואין אפילו תשובה אחת. "יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע." איך עברו 6 שנים בלעדיך ליאור שלי. א מ א
דביר דגני,2009 2009-04-08
לליאורי אני אוהב אותך וגם כולם אבל איך אפשר לא להיתגעגע אליך לעל אש ,הצחוקים ...איך אי אפשר איך בילעדיך אוהב דביר!
דביר דגני,2009 2009-03-31
לליאורי אני אוהב אותך וחושב עליך יום אחרי יום יודע שאתה פה לידי ותמיד אוהב אותך ואתה בטח גם יודע שכולנו חושבים עליך אוהב מאוד...........דביר
משפחת גולדנברג,מרץ 2009 2009-03-20
מימי, דוד וכל שבט זיו היקרים שלנו קשה להאמין שחלפו להם שש שנים בלי ליאור .... היום הנורא בחול המועד של פסח ההוא זכור לנו היטב! מדי שנה אנו משחזרים את אותה ידיעת נוראית בחדשות (אותן ראינו בקנדה...) ואשר התקשינו להאמין ...דקות ארוכות חשבנו שמדובר בליאור "אחר" ....סירבנו להאמין .... גם השנה הזו ליבנו עמכם ביום האזכרה השנתי ... מי ייתן ולעולם לא תדעו עוד צער ....ליאור בליבנו לעד ונחמתכם - באהבתו ומסירותו אליכם! פועלכם לשימור זכרו של ליאור בכל המישורים ולאורך הזמן ראויים להערצה ואין ספק כי אתם משפחה אוהבת מיוחדת! אוהבים אתכם, מיה ודורון, תומר נוי לי-את גולדנברג
גילי,2008 2008-04-22
ליאור, הפרחים, שכל שנה בחוצפה פורחים להם באותה העת בשנה, מקשים עוד יותר, וכשהחזאים מספרים על החורף שעוד נשאר כאן כמה ימים ודוחה את בוא האביב, אנחנו נושמים לרווחה, כאילו שהיום הזה לא יגיע אם נייחל ונקווה. אלו אותם הפרחים שמילאו את הבית כשהגיעה הבשורה על מותך, אותם הפרחים שאבא ביקש ממני בשפתיים רועדות לזרוק מיד לפח. אלו אותם הפרחים שקיבלנו בשמחה רבה כשהתחתנו, כשאריאל נולד, כשעשינו לו ברית. וכמו הפרחים, גם העיניים, אלו שדומעות, עצומות חזק בכאב הן אלו שמספרות עליך בהמון אהבה. השנה אריאל הצטרף למשפחה, ואתה לא יודע כמה אבל אתה ממש דוד נהדר, אריאל אוהב להביט בתמונתך, לשמוע סיפורים עליך ולגעת בתמונות. הוא מביט בי בעיניים חכמות וגומע את הסיפורים ואני - מתוך רצון להביא אותך לכאן, שיכיר אותך וירגיש אותך כאילו אתה פה איתנו, מספרת ומספרת, גם אם הוא לא מבין הכל. חמש שנים בלעדיך ואנחנו עדיין לא מאמינים ומתגעגעים.
יוחאי מיכאל,2008 2008-04-17
מש' זיו היקרה, חודש קשה, ימים נוראים או יותר נכון, זיכרונות כואבים כאלה שחותכים בבשר החי ואין מרפא ואין נחמה אמתית ואיך יכולה להיות...גם השנה לא אהיה אתכם בגופי אלא ברוחי, מחשבותיי ואהבתי אבל יש בזה בכל זאת משהו מין החיוב שכן יזכרו ויזכרו בזיכרון ליאור גם בבוסטון בקנדה ובהרבה מקומות אחרים בעולם חבריו המטיילים בחו"ל משפחתו ואנחנו כאן כמובן גילי והילדים, בזמן אחד, ביום חמישי ה-17 לחודש אפריל ושוב ביום הזיכרון לחללי צה"ל ושוב אחרי כן בימי החול שיבואו אחריהם כמו מידי שנה כמו מאז...ונתחזק מהחיוך השלו הנעים שמחבר אותנו לתמונתו של ליאור ז"ל ונשאב נחמה גם אם רק פורטא גם אם רק לרגע... כי חסרונו ממשי כל כך. אוהב כואב וזוכר יוחאי בוסטון אפריל 2008
מורן קונסטנטין,2008 2008-04-15
"לחיות אין פירושו רק לנשום, אלא לפעול; להשתמש באברינו, בחושינו, בכישרונותינו בכל החלקים שמרכיבים אותנו ושמעניקים לנו את תחושת הקיום. המאריך ימים אינו זה שמספר שנותיו גדול יותר, אלא זה שנהנה יותר." בחייו (ז'אן ז'ק רוסו) הקטע הזה ממש הזכיר לי את ליאור ובמיוחד המשפט האחרון
ענבל אלעד, 2008 2008-04-10
עוד מעט כבר עוברות להן 5 שנים.אני לא מאמינה שהזמן עבר לו ככה.אני מרגישה כאילו רק אתמול רציתי לגלות איזו תספורת וצבע עשית לכבוד פורים. איך רצת בכל ביה"ס לבדוק שהכל עובד כמו שצריך. כמה שהפרטים הקטנים היו חשובים לך. זה לא מובן,וכנראה שגם לא יהיה מובן,איך פתאום, בלי התראה מראש החיים שלך נלקחו ממך ומכולם. זה לא יתכן שאתה לא חלק חי ונושם ממה שקורה היום. ב15.4.03 השתחררתי מהצבא. אתה הראשון שהתקשרתי אליו כדי לחלוק איתו את הרגע הראשון של "השחרור". השנה אחותי משתחררת, בדיוק באותו תאריך,5 שנים אחרי.5 שנים אחרי שאתה לא בינינו. אני נזכרת ברגע הזה,וכמו כל הזיכרונות איתך אני משחזרת את הרגעים כל הזמן, ששום רגע לא ימחק, לא יילקח.
עוזי ועינת זיו,2008 2008-04-07
ליאור ילדים שנולדו כשהלכת, כבר הולכים לגן. כמו כל שנה באפריל, האביב כבר כאן, והעולם ממשיך להסתובב סביב עצמו, לא עוצר לשניה, ונהגים צופרים בכביש, ומתווכחים על מקום חניה – ואני רוצה לעצור את התנועה באמצע איילון ולצעוק לכולם היי, תתעוררו, ליאור איננו, והוא לא יחזור, ומה הטעם לכל זה בלעדיו? ליאורי – עלית איתנו על כל פסגה שאליה טיפסנו, מביט דרך עינינו בנוף שלא תראה, מתענג על רוח קרירה ומלטפת, היית איתנו ברוח ללא גוף. ובאביב, מוקפים ניצנים של התחדשות, אנחנו עם חורף בלב, רואים אותך בכל ניצן שלא תראה, בכל פרח שלא תריח, בציפור הכתומה שעצרה לרגע על חלוננו ופרחה לה, והשאירה אותנו לבד. עוזי ועינת 4.2008
אמא,2008 2008-04-01
באפריקה מאמינים שהמתים לא מתים לגמרי כל עוד הם חיים בזיכרונם של האנשים החיים. ואני ,עם הגעגועים העזים, נזכרת בכל רגע קיים, ברגע מן העבר נעה ונדה בין המציאות של היום ובין תמונות של ליאור כתינוק,כילד ,כחייל. נושאת אותו איתי כמו אור שמאיר את הדרך,את החושך. אפריל 1983 אני בטיפול נמרץ יולדות,העובר בבטני בסכנת חיים ואני נשארת להשגחה בבית החולים וולפסון.בבית גילי בת 3 וחצי שנים ואבא. אחרי 3 חודשים במחלקת סיכון גבוה לשמירת הריון בביה"ח ,ביולי 1983 נולד ליאור-תינוק עגול,בהיר וחייכן. אור הכניס לחיינו ולכן החלטנו לקרוא לו ליאור. השמחה במשפחה גדולה: גילי מקבלת בחזרה את אמא בבית אחרי היעדרות ארוכה. אבא דוד רזה 15 ק"ג בשלשת החודשים הקשים , סבא רחמן סנדק,בן ראשון ,נכד,אחרי 4 בנות סבא שלמה מאושר, הנכד ייקרא ליאור- שלמה. סבתא דינה וסבתא דליה מחייכות,המשפחה כולה מחבקת . ליאור שלי, נשאתי אותך בקרבי תשעה חודשים,מתוכם שמרתי עלייך 3 חודשים בחירוף נפש, נתתי לך חיים,הגנתי עלייך. 19 וחצי שנים שזכינו אבא ואני לגדל אותך לתפארת,19 שנים של שובבות,צחוק מתגלגל,פציעות וסכנות וגם ויכוחים ומריבות. שנים של תסרוקות,חימצונים,צבעים,עגילים,ג'ל , ווקס של ראסטות והרבה רעשים. שנים של מוסיקה-פסנתר,גיטרה,דרבוקה ותופים,ותמיד עם הרבה חברים מסביב. אח לגילי ולדניאל. 19 וחצי שנים מלאות וצפופות כמו 90 שנים. אפריל 2003 פסח,כל המשפחה ביחד,ליל סדר אצל עוזי ועינת,חג אצל שרל'ה ואדי.... כמה מאושרים היינו וכמה לא ידענו. צחוק של בני הדודים,סיפורים של הדודים ,שירים וגיטרות, אוכל טעים,מתכונים של הדודות והרבה חיבוקים . וכמובן מצלמות מכל עבר,כל תנועה מתועדת .כל המשפחה ביחד. הבית שלנו מלא פרחים של חג,ריח של אביב,בגדים חדשים,תוכניות לקיץ,חלומות והרבה שימחה בלב. "הודעה נמסרה למשפחה" כמה הרבה מקופל בתוך משפט קצר אחד. משפט חותך בבשר החי,חורץ חריצים,מפיל,שובר לרסיסים. קירות הלב מתמוטטים,הראש מתפוצץ והגוף כואב. "הודעה נמסרה למשפחה" ופתאום חושך מוחלט . אפריל 2008 ריח של אביב ,פסח מתקרב,אבל אצלנו הכל השתנה: 5 שנים עברו וכאילו היה זה אתמול 5 שנים ארוכות כמו 100 לפחות עזה עדיין בכותרות,חיילים עדיין יוצאים ולא חוזרים הביתה לאמא. "הודעה נמסרה למשפחה"- זה משהו שמהדהד בלב ולא רק בחדשות. 5 שנים עברו אבל פרחים אני קונה רק לבית הקברות. הפרח שלי נקטף . ללזניה יש טעם אחר,סלט כרוב במיונז אני כבר לא קונה בכלל. שקט אחר במשפחה,רעש אחר בבית, לא מברכת ב"חג שמח" ולא רוצה שיברכו אותי,החג שלי כבר לא שמח. דמעות של צער עם דמעות של אושר, הכל מתערבל ללא נחמה. הימים ארוכים מאד והלילות קצרים מדי, לדניאל יש תאריך גיוס, ואני כבר סבתא לאריאל. אריאל יקר שלי,נסיך של סבתא וסבא. כואב לי כל כך שלא תכיר את ליאור. הסיפורים,התמונות,הזיכרונות והסרטים-כולם יספרו לך על דוד ליאור . אמא ואבא ,הדודים והחברים-כולם יתארו לך את ליאור בפרטי פרטים, אבל אתה לא תזכה לחיבוק חם ממנו. לא תוכל להתגלגל איתו על השטיח או להשתולל איתו בגן המשחקים. וכמה זה כואב לי בלב,בנשמה. באפריקה מאמינים שהחיים נושאים את המתים בקרבם כפנינים יקרות. ליאור שלי,אני נושאת אותך על כתפיי,יום וליל . אני נושאת אותך כמו פנינה יקרה בליבי. אמא
איריס בן משה,2008 2008-03-28
אני אומרת "5 שנים" ולא מאמינה שחלפו. הזמן רק מגביר את הגעגוע, ואתה חסר לי ! עם החיוך, העיניים השובבות, והנשמה של ילד. נידמה שרק בתמונות האחרונות שצולמו בחג, המבט שלך אחר, בוגר ורציני יותר אולי בגלל המראות שראית דרך עדשת המצלמה ולא סיפרת. אנחנו ממשיכים לדבר עליך, להזכיר אותך, והדמעות אף פעם לא יגמרו.
עדנה כהן קדוש, 2008 2008-03-26
בבית קפה עם אם שכולה: זה התחיל מכך שחיפשתי תמונות לקליפ עבור שיר שלי ושמו "ילד". בעקבות השיר הראשון "שמיים", שגם הוא הפך לקליפ ובו מצגת תמונות (עקב חסכון בעלויות, מודה) דווקא התחלתי מאד לאהוב את הרעיון, (שהוא פרי מוחו של במאי צעיר, שהציע לי "פשוט שימי תמונות") לבסוף נברתי ממושכות, אספתי תמונות חזקות, שדיברו יותר מאלף צילומים באולפן, וגם חיפשתי את הצלמים לבקש את אישורם. למען האמת עייפתי מהתהליך האחרון- קבלת אישור מהצלמים (זכויות יוצרים). ועוד היו כאלה שכלל לא מצאתי... אז בשיר "ילד" חשבתי- כדאי שאמצא צלם אחד בלבד, ואז חשבתי עליו- על סמל ליאור זיו, זכרו לברכה, צלם דובר צה"ל שנהרג באפריל 2003 בעת תיעוד המנהרות ברפיח. ואם אתרום גם במשהו להנצחת זכרו, אז באתי על שכרי. זכרתי במעומעם, אולי כמו כולנו, שהיה חייל כזה. צלם שנהרג. לפני כשנה, בעת עריכת ספר הנצחה על חייל אחר, סיפר אחיינו שכתב את הספר, בעצמו צלם ביחידת דובר צה"ל, כי נשלח במסגרת הקורס לתערוכת צילומים, ובה קיבלה את פניהם אם שכולה, שבנה הצלם נהרג במילוי תפקידו. אני חיפשתי את שם הצלם ושמה המדויק של התערוכה, וכך התוודעתי לצילומיו של סמל ליאור זיו. לפני ששלחתי את השיר לאמו של ליאור - חשבתי לעצמי, ומה אם השיר יעציב אותה? עוד חשבתי - ומה אם ייווצר קשר חברי אישי, האם אוכל להתחייב אליו? בבית קפה ב"עזריאלי" נדמה היה, כי מתוך בועת השיחה שלנו לא נשמע כלל רעש ההמולה הסואנת שמסביב. פגשתי אישה איתנה, שלמה, מוחצנת, פעלתנית, שאפשר להתבדח איתה, אבל עיניה הסגירו הכול. אלו לחלוטין לא היו העיניים הבורקות מהתמונה האחרונה עם ליאור, אותה ביקשתי שתביא גם. ("אפילו סלעים נשברים", כתבה המשוררת דליה רביקוביץ') שוחחנו על השירות הצבאי של ליאור, על ההתמודדות שלה, על ההתמודדות של ילדיה, על הרגע בו הודיעו להם, על העיתוי בו הכל קרה, אבל שוחחנו גם על הנסיעה שלה להודו, על מקום העבודה שלה, על הנכד שנולד, על משפחה וחברות, ועל המוצא החצי פרסי שלה... "ראיתי שכתבת על שכול גם בספר שלך", היא אמרה ושאלה בחיוך, "מה הקשר שלך לזה?" בעקבות השאלה (נושא למאמר נוסף...) סיפרתי לה על ספר שסיימתי לקרוא בדיוק לפני המפגש, ועוסק בהאר"י הקדוש, שהידיעות והסיפורים עליו מטלטלים אותך אל תוך עולם מאד מסתורי, מרתק ומורכב. "בכל אופן החלטתי שלא אכתוב יותר ספרי הנצחה", סיפרתי לה. "באיזשהו אופן אני יכולה לעבוד ולהתנתק מהסיפור", אמרתי, "אבל נוצר קשר די אישי לכל החיים, ואני לא רוצה חלילה לאכזב או לעורר ציפיות". בשעת לילה מאוחרת צפיתי בכל התמונות קורעות הלב, שנתנה לי, וגם הדמעות צפו ועלו. "אנחנו כן לוקחים את זה ללב ואישית" סיפרתי לה, וגם עורך הוידאו ביקש ממני, תוך שהוא מראה לי את תמונות בני משפחתו שנפלו בעת שרותם הצבאי, "בפעם הבאה, את חוזרת לכאן בלי שום שירי הנצחה!!!" תהליך ההקלטה והעריכה, גם בשיר "שמיים" (המופיע באתר הבנים החטופים) וככלל בכל יצירה, לווה דווקא בחדווה ובהתרגשות מאד גדולים. הבנתי את המשפט, סיפרתי לאימו של ליאור, "במותם ציוו לנו את החיים". לבסוף, אחרי שנפרדה ממני ועזבה את בית הקפה, בועת הדממה עוד זמן רב וממושך כלל לא התפוגגה. רק נעצתי עוד זמן רב את המזלג בעוגה, וחשבתי לעצמי ארוכות- למה אנחנו קטנוניים? בחיי היומיום שלנו? למה אנחנו קטנוניים? לעולם לא אהיה קטנונית עוד! החלטתי, אבל אחרי יומיים חזרתי להיות קטנונית... מותר לשמור על העקרונות, על העיקר ועל החשוב, אבל לקחתי איתי את הפנים שלה, את כל הפנים שנתקלתי בהם ואינם בחיים עוד, את כל הפנים של הגיבורים שלי שמתו בטרם עת, כדי להפנים סוף סוף, שעל זוטות אסור, אבל אסור, אסור לעולם להיות קטנוניים...
אמא,12/7/2007 2007-07-12
הבוקר נהרג חייל צה"ל בפעילות קרקעית של גדוד סיור מחטיבת גבעתי. הודעה נמסרה למשפחתו. הבוקר לפני שנה פרצה עוד מלחמה ארורה,עוד ילדים,עוד משפחות,עוד כאב. הבוקר התקשרו אלי הביתה מחברת מבצעים לבעלי כרטיס אשראי וביקשו את ליאור-יש לו יומולדת היום... הבוקר ליאור שלי בן 24. קסדה אדומה ביד,אופנוע כבד בחנייה,קוקו וחיוך גדול, ליאור שלי טס ברחובות תל אביב או בתחתית בניו יורק. ואם היית פה בטח היית מסיע את דניאל השבוע לב"קום, גאה בו בטירוף על הגובה שתפס, על הבגרות,הציונים ,האחריות והזקן שעל פניו. ואם היית רואה את הבטן של גילי בטח היית מתרגש עד דמעות לבואו של האחיין החדש, על המשפחה שהיא בונה עם אורי,על הכניסה לדירה החדשה . ואם היית פה היית רואה את החיוך של אבא ושלי,ההתרגשות והציפייה. וביום ההולדת שלך כל המשפחה איתך,גדולים וקטנים,משפחה וחברים, מטורנטו ועד חולון מהבוקר ועד הלילה. מדליקים נרות וחושבים איך היית נראה היום,מה היינו אומרים לך, מה היית מספר לנו.. ואיך היינו צוחקים, איך היינו אחרים,לגמרי אחרים. ואם רק היית פה התמונה הייתה כל כך מושלמת, אם רק היית פה...... ואני בדמיון מחבקת אותך,נוזפת בך בחיוך על האיחור , מבקשת ממך להגיע בזמן למסעדת הסטייקים שקבענו לערב. והביפר מפריע לנו לדבר ואתה ממהר ויש לך עוד שיחה בפלפון מחבר, ועוד נסיעה לצפון. ולא ישנת כל הלילה ויש לך עוד מיליון דברים להספיק ברגע האחרון ובחינות סופשנה ופרויקטים לגמור והמצלמה והmp3... ואתה עסוק ואין לך זמן ויש לך את כל הזמן שבעולם. כל הזמן שבעולם. יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה לא צריך כל דבר לחקור ולשאול לפעמים גם מותר לא לדעת הכל ואנחנו לעולם לא נבין ,לא נדע.
עוזי זיו,2007 2007-05-17
ליאורי, הדר שירה ואני ישבנו ברכבל שהוריד אותנו מהר גבוה מאד, קרוב לשמיים, בתוך טבע טהור. לפניינו נפרש עמק מרהיב שנהר כחול חוצה אותו, והרים גבוהים שפסגותיהם מושלגות גם ביולי. ודיברנו עליך: כמה היית נהנה להיות איתנו היום, לצלם את הנוף הזה, לעכל את עוצמתם של איתני הטבע, לחפש בעינים את החיה הבאה שתצוץ לפתע מן הסבך. ההנאות האלו,החוויות וההתרגשויות - יש בהן תמיד את כאב אינותך – את הידיעה שאתה לא איתנו לחוות ולהינות ושבכל שנה, ביולי, אתה תישאר בן עשרים. ופתאום ראינו דב: חום, עגלגל, דובי, והוא הרים מבט והסתכל אלינו במבט שואל ואני דמיינתי אותך מחייך חיוך גדול של ניצחון – לא כל אחד זוכה לפגוש דב גריזלי בטבע – ושולף את המצלמה שלך ומתעד את המפגש הנדיר. והיה לי עצוב מאד; והדב, כמו קרא את מחשבותינו, הפנה לנו את גבו ובאדישות פסע חזרה אל היער, לעולמו שלו. ונשארנו לבד. ליאור – אתה חסר לנו מאד, ואנחנו מתגעגעים.
גילי,הקשר,2007 2007-04-29
כששואלים אותי איך זו ההרגשה הזו של לאבד מישהו קרוב, בן משפחה, אני אומרת שזה כמו להיות קשור בחבל, בהתחלה, אתה מופתע מחוזק הקשירה, מעוצמת הלפיתה, מרגיש כאב גדול ונורא, משתק את כל אברי הגוף, מרעיד את מיתרי הקול, מונע מהריאות לקבל אויר, מונע מהרגליים לתפקד. תוך כדי כך אתה מנסה להשתחרר מהגזירה, מושך, תולש, כועס, צועק לעזרה, מגרד ומשפשף. כשאתה מבין שאין ברירה- הקשר יישאר, אתה נרגע לרגע, מסדיר נשימה ומנסה להמשיך כרגיל. פתאום אתה מגלה שאתה לא יכול לעשות הכול כרגיל ואתה לומד ומלמד את עצמך איך זה להתגרד כשהידיים כבולות, להתקלח, ללכת לשירותים, לישון, לעבוד ,לנהוג ועוד. חלק מהדברים אפשר אפילו לעשות בלי שהאחרים יראו שאתה כבול וחלק ממש לא, לפעמים הקשר הופך למרכזי וקשה להסתיר אותו- כמו בלחיצת יד לדוגמא, כשפוגשים מישהו חדש ולוחצים ידיים "נעים מאוד", אתה מיד צריך להתנצל ולהסביר מדוע ידיך כבולות. ולספר איך זה קרה לך וכמה זמן אתה כבר כבול. ככה ממשיכים כרגיל, ישנים , קמים, הולכים לעבודה עד רגעי המשבר- לפעמים בלילה פתאום מתעוררים עם טעם החלום של ידיים משוחררות עוד בדמיון אבל אז מניעים את כפות הידיים מתחת לשמיכה ונזכרים שזה רק חלום, הידיים עדיין כבולות ופתאום נדמה שמישהו הידק את הקשר וזה קצת כואב יותר, לפעמים לוקח זמן מה עד שמתרגלים לקשר ההדוק יותר (גם אם רק נדמה לנו) ועד אז זה כואב נורא כאילו רק עכשיו קשרו אותנו. עוברות ארבע שנים ואני מגלה שלא חיבקתי מישהו כבר הרבה זמן, לא התמתחתי, לא שיחקתי בכדור, לא רקדתי ועוד הרבה דברים שפעם הייתי עושה כל הזמן. הידיים כבר קצת נפוחות, לא כמו פעם, סביב פרק היד יש סימנים כחולים והרופא אומר שכנראה יישארו צלקות לכל החיים גם אם ישוחרר הקשר יום אחד, אי אפשר לטפח את הידיים והן סדוקות, יבשות, מזקינות יותר מהר משאר אברי הגוף. ליאור, כמו הקשר על היד, אני נושאת אותך איתי כל יום, כל שעה, ומתגעגעת. גילי
מיכאל יוחאי,2007 2007-04-15
שלום לכם משפחת זיו היקרה, כשהשעות נוקפות והולכות ומתחברות ליום הבא, בתפר הנורא הזה של ה-19 לאפריל והתוצאה שאתם ואנחנו חיים עימה מה-20 בו, מאז ועד עצם היום הזה, הלילה בו נפל ליאור - הוא לכם בוודאי, זמן שאין לתארו במילים. כזה שאתה רוצה להתעורר ממנו באחת, להקיץ מהכאב הנורא, שלא מרפה ולא ירפה, מהידיעה שהאסון הזה שפקד אותך הוא כל כך סופי ומוחלט, ואין אתה יכול לא במעשים ולא בתפילות לשנותו, לקוות לסיום אחר (כי כל סיום אחר שהיה משאיר את ליאור חי - היה עדיף), תפר הזמנים הזה, קשה במיוחד. אני יודע שלפעמים, לפתע, אין את האוויר הנדרש, אין את הנשימה הזו שחומקת בלי להודיע, זו שיש בה כדי להניע אותנו לרגע הבא, שצריך באופן אקטיבי לחפש אחריה, הנשימה הזו המאיימת להתפוגג ולא להיות כל כך מובנת מאליה יותר, היא זו שבלילה הזה - אולי יותר מבכל זמן אחר - היחידה הזמינה לכם. משפחה יקרה, כל המילים שנאמרו ושלא נאמרו וגם אלו שעוד ייאמרו, אין בהן כדי להקהות את הכאב ולו במקצת. כבר חלפו 4 שנים וזה כמעט בלתי נתפס, ובכל זאת הייתי רוצה שתדעו, מה שאתם בודאי יודעים, שלא הזמן ולא המרחק, לא האירועים העצובים ו/או השמחים שאנו עוברים - אין בהם כדי להשכיח את זכרו של ליאור ממני, גם. תמונה שהוא צילם תלויה מול שולחן העבודה שלי, לצדו אני מבלה את רוב שעות היממה, לא שאני צריך אותה כדי לזכור, אבל היא ממלאה אותי בפרופורציות, בזיכרונות ובגעגועים. שעות קשות הן השעות שבתפר הזה שבין הלילה למחר בבוקר, אני מתפלל רק שתמשיכו להחזיק מעמד בשבילנו גם, כי עמידתכם האיתנה נוסכת ברבים מאיתנו, את הכוח להמשיך גם מבלי שהתכוונתם לכך. היו שלום ושלא תדעו עוד צער. שלכם כמו תמיד, מיכאל יוחאי בוסטון,ארה"ב
דינור שביט,דו"צ,2007 2007-04-03
משפחת זיו היקרִה, עברו ארבע שנים שלמות מהיום בו נפרדנו מליאור בנכם, שהוא במידת מה גם בנינו. במעמד זה חיפשתי עזרתו של מי שמבין במילים גדולות ומעמדות חשובים ויהודה עמיחי נחלץ לעזרתי. שיר: מאדם באת ואל אדם תשוב יהודה עמיחי מוות במלחמה מתחיל בירידה במדרגות של אדם אחד, צעיר. מוות במלחמה מתחיל בסגירת דלת בדממה, מוות במלחמה מתחיל בפתיחת החלון לראות. לכן אל תבכו להולך בכו ליורד במדרגות ביתו בכו לשם את מפתחו לתוך כיסו האחורי. בכו לתצלום הזוכר במקומנו, בכו לנייר הזוכר, בכו לדמעות שאינן זוכרות. ובאביב זה, מי יקום ויאמר לעפר: מאדם אתה ואל אדם תשוב. היחידה מחבקת את ליאור וזוכרת אותו, מספרת את סיפורו ולא שוכחת. החיילים זוכרים, אפילו שלא היו שם בעצמם. ליאור נמצא איתנו בראש, במחשבה, במסדרון, בחדרים. ברוחו ובמורשת הקרב האינטימית שיצרנו סביבו. גם הצילומים של ליאור זוכרים אותו ומנציחים את קיומו בקֵרבנו. זוכרים אותו ולא שוכחים, דרך מפעלי ההנצחה הרבים שהקמתם, דרך תערוכת "עדות מקומית", בשיחות עם המפקדים שהיו לו, החברים שהיו איתו שם, בימי הזיכרון הרשמיים מידי שנה בשנה ובימים בהם אנו פשוט זוכרים, גם בלי הרשמיות. בעשרים באפריל 2003 יצא ליאור מדלת היחידה ולא שב דרכה חזרה. אנחנו, יושבים ליד החלון ומתבוננים, פנימה והחוצה, הלוך וחזור, שוב ושוב וזוכרים. איעזר ביהודה עמיחי בשנית, באמרו, "החלון הוא האלוהים והדלת נביאו". דינור.
משה זיו,2007 2007-03-19
כבר ארבע שנים נוראות אני חולם וחושב על ליאור. כולנו בעצם חולמים על ליאור, וברי המזל שביננו גם זוכים לזכור את החלום. אנחנו חולמים באשמורת, וחולמים בהקיץ, בקפה של הבוקר ובלילות סערה,ליד השולחן הערוך וברדת המסך בהצגת התיאטרון. ושומרים את פיסת החלום מכל משמר, צורבים אותה לתוך הזיכרון הקצר שלנו שלא תעלם ואת החלום המשומר לוקחים אל המציאות. לעיתים, רצים לספר למימי ודוד, כי החלום תמיד טוב שידברו בו, ואולם גם אפשר לשבץ את החלום הזה בפזל הענק של החלומות שלהם. וכך אנחנו נודדים בין החלומות והמציאות ומשא הכאב מהלך לצידנו בשעת השמחה וההתרגשות ובסמוך לחיים החדשים המתהווים בתוכנו. ושוב מתעתע בנו החלום וגובר הגעגוע. וכך בין אביב ואלול ובין זריחה למבול, אתה בא והולך, מופיע ונעלם. אבל אתה איתנו ליאור, תמיד כל הזמן,עם החיוך הטוב ,ממלא בנוכחותך שאיננה, את ימינו וליבנו. משה זיו
עוזי זיו,2007 2007-02-20
תראה, ליאור; החיטה צומחת שוב. מאז שהלכת מאיתנו, כולנו הזדקנו בארבע שנים, או בארבעים או בארבע מאות. והחיים כאילו נמשכים; לא של כולנו, לא במלואם. תראה, ליאור, החיטה צומחת שוב. יפתח נולד, גילי נושאת ילד, אבל אתה איננו. הגעגועים לא נעשים קלים יותר וזמן החולף לא מרכך את האבדן אלא להיפך. כל חוויה, התחדשות, יום הולדת או חגיגה מדגישים שוב וביתר שאת את האסון, את החלל שהותרת; ככל שאנחנו הולכים הלאה, וחיים ממשיכים, מתמלא והולך מטען החוויות שאתה לא זכית לחוות איתנו, ומשא הכאב של אינותך כבד והולך אף הוא. הזמן, שהוא רופא טוב לכל המכאובים, אינו יכול לו לכאב אבדנך. הנה עוד ארוחה אצל רוית ביום שישי, בלעדיך, הנה עוד טיול שאתה לא משתתף, מנגל של פסח ואתה לא מנפנף, מסיבה להולדת יפתח, חתונה, צו ראשון להדר. ואתה לא פה. משא הגעגועים כבד. אנחנו מנסים להתנחם בזיכרון החיוך האופטימי שלך, בשמחת החיים שמילאה אותך, ובפקודה שוודאי היית פוקד עלינו: תעשו חיים גם בשבילי. עוזי זיו
עינת ועוזי,יולי 2006 2006-07-10
ביום הולדת אנחנו מרימים למעלה (את העיניים, אולי נראה אותך פתאום) ומניחים זר (על האבנים השותקות) ואופים עוגה (לא אפינו) ומדליקים נרות (נשמה) ועושים פוווו (באף, כי הדמעות חונקות) ואין למי לתת מתנה ובפה יש טעם של חול, ובלילה, כיסינו אותך בעפר, לא בשמיכה, ורצינו לחבק אותך חזק והיה לנו ריק בנשמה. יולי 2006
אמא,2006 2006-05-01
3 שנים אני מגיעה למקום הזה,כאילו רק אתמול צלצלו לנו בדלת והודיעו לנו את הנורא מכל ומצד שני כאילו עברו כבר 300 שנה. 3 שנים שאני מגיעה לכאן,שותלת,משקה,מנקה,מסתכלת על המצבה ועל השם ליאור החקוק באבן ושואלת את עצמי איפה אתה? בטח שלא פה בשקט הזה, במצבה הדוממת,המקום הזה פה זה בכלל לא ליאור שלי. היום באזכרה כולנו כאן ,אבל הזיכרון שלך קיים איתנו יום יום שעה שעה.האזכרה רק מחדדת את תחושת הזמן החולף. כאילו רק אתמול היינו יחד בליל הסדר,בחג, מחייכים,מאושרים עטופים במשפחה. מאז עברו כבר 3 חגי פסח,כולם קוראים בהגדה "מה נשתנה?" ורק אנחנו יודעים מה השתנה.הלכת אחרי החג לצבא ומשם לא חזרת ואצלנו הכל השתנה בבית,במשפחה בלב ובנשמה. 3 שנים שעזבת אותנו.ואתה איתי כל הזמן.בבוקר כשאני פותחת את העיניים אני רואה אותך. כשאני מסתכלת במראה אני רואה אותך בתוך העיניים שלי. נכנסת לאוטו ושומעת אותך בכל שיר שבוקע מהרדיו. הולכת לקניות ,מסתכלת על המדפים דרך העיניים שלך. ליאור,אתה יודע ששלוש שנים לא קניתי סלט כרוב במיונז? לא טיגנתי לביבות בטטה עבורך? כל פעם שאני מכינה לזניה הדמעות מתערבבות עם העגבניות. חוזרת הביתה ומחכה לצלצול ממך ומצד שני כל כך רוצה להתקשר אליך ולספר לך דברים חדשים ומצחיקים .מצפה שתענה לי ועם הציפייה הזו אני הולכת לישון."הולכת" כי לישון קשה. איך אמא יכולה לישון כשהיא מחכה לבן שלה? איך אפשר להסביר געגועים לילד שלא יחזור? איך מגדלים ילד 19 שנים וברגע אחד הוא נעלם?איננו? איך אפשר להבין את הפצע הגדול שנפער בנו? בכולנו? 3 שנים של פצע פתוח,הפצע עדיין לא נסגר,רק למדנו לחיות איתו ועם הכאב. מנסה לעצור את הזמן,לשמור חזק על הזיכרונות,למצוא משמעות חדשה לחיים לי,למשפחה. אני יודעת שאתה לא איתנו,רק הגוף איננו , אבל האהבה אליך קיימת ומחממת את הלב הכואב. כששואלים אותי "כמה ילדים יש לך?" אני עונה "שלושה". יש לי את גילי הבכורה,היקרה,יד ימיני,חברה ואהובה. יש לי את דניאל הקטן,הבוגר,הרגיש,מרכז החיים בבית. ויש לי אותך,ליאור.את שלושתכם אני אוהבת,והאהבה שלכם והחיבוק שלכם מחזיק אותי נושמת,מחוברת לחיים. רק שאותך,ליאור, אני לא יכולה לחבק. מדברת איתך בלב,חולמת אותך בלילות ומרגישה את הנשמה שלך מלווה אותי. מאז שעזבת אותנו הכל השתנה ואני משתדלת לחיות לאורך,לעשות דברים בדרך שלך.משתדלת לא להיות עצובה (אף פעם לא אהבת לראות אותי ככה) לא לריב,לא להתווכח לחיות עם חיוך,להנות מכל רגע, לא תמיד מצליחה אבל משתדלת. כי אתה בגיל 19 ידעת לחיות יותר נכון מכולנו- ידעת לחייך,היית מלא שימחה,מלא רגישות ,נמנעת מריבים וויכוחים והרגשת רע אם מישהו מסביבך הרגיש ככה,הבית והמשפחה היו חשובים לך ודאגת לנו מאד,עזרת לכולם והקפת את עצמך בחברים אוהבים,ותיקים וחדשים.אפילו אורחים לרגע כבשת בחיוך החם שלך אבל יותר מכל היית צנוע ונאמן לליבך. כשהיית בבטני שכבתי בשמירת הריון כדי לתת לך חיים.היום אני שומרת עליך בתוך ליבי ,בתוך נשמתי 24 שעות ביממה. שומרת עליך ועל הזיכרון שלך בלב כולם ואני מאמינה שאתה שומר עלינו ומכוון אותנו מלמעלה ,מחייך אלינו את החיוך הגדול שלך מלא אור ואהבה.
עמית הירש,2006 2006-04-16
איפה ישנם עוד "נערים" כמו האיש שחסר כל-כך.... היינו נערים, צחקנו, שיחקנו, "למדנו", הופענו, השתוללנו - התגייסנו - ככה על מדים עם כל הרצון שבעולם להראות לעולם הגדול כמה טוב יש לך בלב, כמה אתה רוצה לתרום, לחצות גבולות, להיכנס למנהרות ולחשוף את הרוע, באותו לילה על האופל של רפיח הבהיק אור לבן של טוהר, אור מסנוור שמזכיר לעולם ומראה לו איזה מלאכים קיימים בעולם - אולי האל היה שם בדיוק ראה את ההילה הנוצצת בזמן עיסוקיו לנסות למנוע מהרשע לעסוק בעבודת השטן, הוא שלח אותך ליאור להיות איתו באופל להילחם ברשע כנראה שכשראה מלאך מהלך בגוף נער מציאותי, מקסים, טבול כולו בטוב ובכנות ובאושר סביבתי - כנראה אז החליט מי שלמעלה שהוא רוצה אותך איתו להקרין את האור הלבן המסנוור על העולם כולו... עוד מעט כבר שלוש וחצי שנים שאתה עם כנפיים רחוק מאיתנו אבל קרוב בליבנו לעד... לאן היית טס לטיול הגדול? איפה היית מתופף ונותן שואו בלתי נשכח? במה היית עובד לאחר הצבא? איזו נערה\אישה היית הופך למאושרת כל-כך? מה היית אומר על הראסטות היפות שגידל אחיך ואיזה גבר הוא הופך ומתהווה מרגע לרגע? איך היית משתולל וחוגג בחתונה של גילי? מה היית אומר על חוש האומנות החבוי אצל אימך, על חוזקה, על אומץ ליבה? על החמימות, האומץ, החיוך המוכר והגעגועים של אביך? ליאור - אני בטוח שאתה עסוק בעוד היותך מלאך במישרה מלאה רחוק מאיתנו כמו בחייך במעשים טובים, במיגור הרשע, בתקוות, אהבות, אושר, נתינת כל כולך לכל כולם - תנוח בין לבין וחייך אלינו כמו תמיד מלמעלה - אנחנו פה על פני האדמה עם געגועים שקשה לתאר, להבין, לתפוס מחייכים אליך חזרה עם עיינים לחות, אוהבים אותך... כולם...
גילי יהב,2006 2006-04-06
חופה של אהבה השנה הייתה לי חופה של אהבה עמדתי שם, בשמלה לבנה לצד אורי וכל אוהבי וחיכיתי לך. בהתחלה היית התחושה שאולי לא תגיע אבל אחרי כמה דקות כמו בחיים הגעת מתנשף, מחייך חצי חיוך זורק את הכיפה על הראש ועומד לצידנו מתנדנד מרגל לרגל, מחייך לכל הסובבים. "היה לכם ספק?, שאני אפספס את החתונה של אחותי?" גיחכת. אחרי החופה נעלמת כלעומת שבאת, כמו חלום. היית חסר כמו כל יום שאתה חסר לי מתגעגעת אליך, גילי.
ענבל אלעד,2006 2006-04-05
ליאור, מדהים איך עברו להן 3 שנים. לפני 3 שנים אני השתחררתי משירותי הצבאי, בדיוק 5 ימים אחרי גם אתה השתחררת ולצערי לא רק מהשירות הצבאי. בדיוק באותם ימים רצינו להיפגש, כל יום היה משהו שדחה את הפגישה. כבר 3 שנים עברו ועוד לא נפגשנו אתה ואני. בינתיים אני באה לבקר אותך, אבל אתה לא ממש שם. היו פעמים שביקרתי אותי, אבל זה היה רק בחלומות. אני יודעת שכבר אמרתי לך, ולא רק אני, שאתה מאחר ,הרי זה לא חדש (אם אתה מופיע בזמן זה מפני שהקדמת). אבל אני יודעת שעכשיו זה כבר לא משנה כמה פעמים עוד אומר. הלכת פתאום,לתמיד. בלי התראה. זה כואב, וזה השאיר פצע. אמרו לי שהזמן מרפאה את הפצעים. היום אני חושבת שהפצע כבר לא פצע, אלא צלקת, כזו שצריך לחיות איתה. הכאב מעוצמת המכה עדיין מהדהד, עדיין מרגישים אותה. חשבתי לפני כמה ימים מה היה קורה אילו היום אתה ואני היינו בני עשור נוסף לפחות, כל כך ברור לי שלא תפסיק לשמור על קשר, להישאר חבר אמיתי. היום אני זו שצריכה לשמור על הקשר הזה, לעדכן אותך ולבקר. אני יודעת שזה בדיוק מה שאתה היית עושה, ואם לא הייתי עושה כך היית כבר דואג לרגשות האשם לעלות. כמובן שאותך אף פעם אי אפשר להאשים, אף פעם לא היה אפשר לעשות זאת באמת, הרי אתה זה שממציא את החוקים וברור שהם תמיד לטובתך. לפני 3 שנים שינו את החוקים, את החוקים שלך ואת החוקים של כולנו, של המון האנשים שאוהב אותך כל כך. החוקים היחידים שלא השתנו זה האהבה והגעגוע אלייך. אני יודעת שאני עושה כך. אוהבת המון, ענבל.
אמיר,2006 2006-03-14
למשפחת זיו היקרה, אין מה להגיד סיפור חייו של ליאור ז"ל שהקריב את עצמו למען הדברים שאהב לעשות,לקח את הסיכון ולא פחד..מאוד נגע לליבי. זיכרונות יפים ממנו,מהמחשבות שלו,מהמעשים שעשה מתועדים בתמונות שצילם. מהכתבות באתר,המכתבים עליו ומקורות חייו שקראתי לא יכולתי שלא להבחין בדברים הבולטים בליאור-האומץ והנחישות ללכת עד הסוף עם הדברים שעשה. להתעקש, ולהלחם למען דברים שאהב וזה השאיר בי הרבה. אני בטוח שהעולם היה שומע עליו מתישהו,ומצטער מאוד שזה קרה בנסיבות אלו. מקווה שלא תדעו עוד צער לעולם, אמיר
מעוזי ועינת,יולי 2005 2005-07-12
מימי, דוד גילי ודניאל, כשמתחיל יולי אני לא רוצה שהוא יתקדם, שלא יגיע התאריך המפחיד הזה של היומולדת של ליאור. מיום שהיה שמח, הפך היום הזה למקור של כאב ואפילה שמקרין על סביבתו – הימים שלפניו ואחריו – במין קונטרסט אכזרי לאור העז של יולי. אנחנו זוכרים את ליאור יום יום, שעה שעה, אבל יום ההולדת של ליאור מכאיב במיוחד כי הוא מזכיר לנו שוב ושוב כמה צעיר היה ליאור כשנקטף, שלנצח נחגוג לו יום הולדת עשרים, גם כשכולנו נהיה זקנים. בית קברות הוא מקום משונה, סוריאליסטי, לחגוג יומולדת. העובדה שהחיים של כולנו נמשכים ורק החיים של ליאור נעצרו באותו לילה נורא, ממלאת אותי תמיד ברגשי אשמה על שאני פה והוא שם. אני מרגיש שזה לא מוסרי ליהנות מארוחה טובה, מחיוך של ילד, מהרוח שמלטפת את פני על חוף הים, כי ליאורי לא יזכה לכל אלה לעולם. ובצד רגשי האשם, אני מנסה לעודד את עצמי במחשבה שהנה אני חווה את זה גם בשבילו והוא איתי כשהילד מחייך, והוא איתי כשאני שותה בירה, ויחד איתי הוא מביט דרך עיני בשקיעה על חוף הים. בכל פעם שקורה משהו טוב אני מתגעגע לליאור מחדש, ומרגיש אשם שאני נהנה, שקורים לי דברים, ומנסה לסלוח לעצמי כי אני חושב שליאור איתי, ושודאי הוא היה שמח בשמחתי וחיוכו המאיר היה מפרגן לי את ההנאה. קשה כל כך ללכת הביתה מבית הקברות. לעזוב את ליאורי שם לבדו, מתחת לאבנים החמות. אבל כשכולם יתפזרו, והאבנים יפלטו לאויר הלילה הצונן את החום שצברו במשך היום, צריך לעצור ולהקשיב דומם ואם נעצום את העיניים אולי נשמע את הד צחוקו המפרגן, האוהב של ליאור, סולח לנו ומצווה "תעשו חיים גם בשבילי...". אנחנו איתכם, מחבקים ואוהבים, עינת, עוזי, שירה ואביתר
אנונימי,2005 2005-05-23
הכאב שבתוך תוככם לא ניתן לרפא, גם לא המילים וגם לא הרופא, אלא רק עם הזמן שגם הוא לא מרפא הכל. את ליאור לא הכרתי אבל הכרתי אותו טיפה דרך מה שאתם סיפרתם עליו ואני מאמינה שיש עוד הרבה סיפורים על ליאור והייתי מאוד מעוניינת לשמוע אותם. אני משתתפת בצערכם אבל אני לא יודעת כמה כאבכם אבל אני יודעת קצת על הכאב למרות שאני עדיו צעירה. אם אוכל לעשות בשבילכם משהו אני כאן בשבילכם מהדבר הכי קטן להכי גדו
אדי קונסטנטין, להתראות מתוק-2005 2005-04-26
ביצוע: שלומי ולאה שבת מילים: מאיר גולדברג לחן: לאה שבת תן לשמיים לחבק אותך פעם ברוח פעם בחום אולי פעם תזכור איך אהבנו היום להתראות מתוק את אומרת לי מה את דואגת זה רגיל בשבילי פעם ללכת וכל פעם לחזור גם מרחוק את הבית אזכור מתוק שלי לא אשכח אותך היינו לא פעם אחים לאותה השמחה מתוק שלי לא אשכח אותך היינו לא פעם אחים לאותה השמחה להתראות מתוק שמור על עצמך תן לשמיים לחבק אותך פעם ברוח פעם בחום ולא פעם תזכור אם נפרדנו היום עוד חיבוק אחד אני נוסע אומר לך שלום וכבר מתגעגע פעם ללכת וכל פעם לחזור גם מרחוק את הבית אזכור
להיות קשור-גילי 2005 2005-04-17
כששואלים אותי איך זו ההרגשה הזו של לאבד מישהו קרוב, בן משפחה, אני אומרת שזה כמו להיות קשור בחבל, בהתחלה, אתה מופתע מחוזק הקשירה, מעוצמת הלפיתה, מרגיש כאב גדול ונורא, משתק את כל אברי הגוף, מרעיד את מיתרי הקול, מונע מהריאות לקבל אויר, מונע מהרגליים לתפקד. תוך כדי כך אתה מנסה להשתחרר מהגזירה, מושך, תולש, כועס, צועק לעזרה, מגרד ומשפשף. כשאתה מבין שאין ברירה- הקשר יישאר, אתה נרגע לרגע, מסדיר נשימה, מסדר את השיער, מותח רגליים ומנסה להמשיך כרגיל. פתאום אתה מגלה שאתה לא יכול לעשות הכול כרגיל ואתה לומד ומלמד את עצמך איך זה להתגרד כשהידיים כבולות, להתקלח, ללכת לשירותים, לישון, לעבוד ,לנהוג ועוד. חלק מהדברים אפשר אפילו לעשות בלי שהאחרים יראו שאתה כבול וחלק ממש לא, לפעמים הקשר הופך למרכזי וקשה להסתיר אותו- כמו בלחיצת יד לדוגמא, כשפוגשים מישהו חדש ולוחצים ידיים "נעים מאוד", אתה מיד צריך להתנצל ולהסביר מדוע ידיך כבולות. ולספר איך זה קרה לך וכמה זמן אתה כבר ככה, ואז אתה חייב לומר שזה בסדר ומנסים להתמודד עם זה והאדם שמולך חושב לעצמו- אם היו כובלים אותי כך – בחיים לא הייתי מסתדר. אבל הוא לא אומר, כי זה לא נעים ממך. ככה ממשיכים כרגיל, ישנים , קמים, הולכים לעבודה עד רגעי המשבר- לפעמים בלילה פתאום מתעוררים עם טעם החלום של ידיים משוחררות עוד בדמיון אבל אז מניעים את כפות הידיים מתחת לשמיכה ונזכרים שזה רק חלום, הידיים עדיין כבולות ופתאום נדמה שמישהו הידק את הקשר וזה קצת כואב יותר, לפעמים לוקח זמן מה עד שמתרגלים לקשר ההדוק יותר (גם אם רק נדמה לנו) ועד אז זה כואב נורא כאילו רק עכשיו קשרו אותנו. עוברות שנתיים ואתה מגלה שלא חיבקת מישהו כבר הרבה זמן, לא התמתחת, לא שיחקת בכדור, לא רקדת ועוד הרבה דברים שפעם היית עושה כל הזמן. הידיים כבר קצת נפוחות, לא כמו פעם, סביב פרק היד יש סימנים כחולים והרופא אומר שכנראה יישארו צלקות לכל החיים גם אם ישוחרר הקשר יום אחד, אי אפשר לטפח את הידיים והן סדוקות, יבשות, מזקינות יותר מהר משאר אברי הגוף. אבל כשמביטים במראה יש לנו עדיין שיער שופע- מטופח ומסורק וגזרת גוף שלא מביישת דוגמנית, עיניים גדולות וחכמות אם כי מיוסרות ועצובות, ופה שלא מפסיק למלמל- מתי זה ייגמר, כואב לי כל כך.... גילי
דודה איריס בן משה,2005 2005-04-17
ליאור שלנו, איפה אתה?!! בשבילי אתה לא נמצא שם בבית העלמין, הלב לא מוכן לקבל ובטח שלא להאמין שליאור שלנו שם, אז אני אמשיך לחפש אותך . למעלה על ההרים הגבוהים, שם היכן שהשלג יורד והרגלים קרות, כי אולי אז כשאביט למעלה, קרוב לעננים, אוכל לראות שוב את החיוך שלך, ואולי אצליח לקלוט שוב את המבט השובב שלך בעיניים. כשברחוב אראה חייל , שערו הקצוץ סבוך ומדיו הגדולים מרושלים ולרגע הלב מחסיר פעימה בתקווה שזה אתה ומתאכזב. ליאור שלנו, איפה אתה? אני אמשיך לחפש. אני אמשיך לאהוב אותך ולהתגעגע אליך. דודה איריס
שנתיים בלי ליאור,אמא-2005 2005-04-04
לפעמים אני מרגישה כאילו לא עברו שנתיים אלא עשרים שנים, שנים של כאב נוראי. לפעמים אני מרגישה כאילו רק אתמול בלילה הגיעו אלינו הביתה מהצבא עם ההודעה הנוראה. יש רגעים שבהם אני רואה את ליאור שלי ,ילד בלונדיני,שובב,מתרוצץ בבית,שובר,הופך,נופל ... ורגעים אני רואה אותו גבר עם עיניים גדולות ועמוקות,חיוך ממיס וכתפיים רחבות . ליאור,איך גדלת מילד שובב לגבר.רציני,אחראי,כבר לא בלונדיני ,כבר לא רזה ...גבר, אבל עם נשמה של אותו ילד שובב.נוהג כמו מטורף,מבלה עד אור הבוקר,בגדים הכי מרופטים וגדולים,נעליים פרומי שרוכים,ושיער צבוע בכל הצבעים האפשריים. עסוק עם חברים מכל הכיוונים,עוזר לכולם,דואג לאחרים,בלי לשים לב לשעון,בלי להתייחס ללוח השנה,בלי תכנונים מראש.... רק מה שבראש שלך!! עוזר בהכנות למסיבת פורים,מתופף על הבמה,מתרוצץ מאחורי הקלעים,מסתובב במזכירות,מפתח תמונות במעבדה לצילום בשעות מוזרות. ליאור,תמיד עשית דברים שגדולים ממך! דברים שהפחידו אותך, דרבנו אותך להתמודד איתם ,להתגבר על הפחד. שום דבר לא לקחת כמובן מאליו,על הכל נאבקת. להצליח בבגרות,להכין פרויקט בצילום,להכין תיק עבודות,להתקבל לדובר צה"ל למרות כל הסיכויים,ללחוץ על דוושת הגז ולטוס בכבישים,להוציא רישיון על אופנוע למרות ההורים,לצלם 3500 תמונות בשנת שרות אחת,לצלם דרך הלב,לא דרך העיניים,לא דרך העדשה. לנצח את הבלתי אפשרי. והיום אנחנו חיים עם הפחד,מתמודדים עם הבלתי אפשרי,מנסים להבין איך הלכת והשארת אותנו עם חתיכה חסרה בלב ובנשמה. ליאור,שש שנים בילית ב"אילון" שם שאבת את האהבה לצילום,נשמת את חוויות הנעורים,אספת חברים,וחברות .נהנית מכל רגע. היום כולם מלווים אותנו,עומדים דום לכבודך. אתה נמצא בליבם של החברים ,המורים ,המשפחה וכמובן בליבי לעד. מי ייתן ותהיה החלל האחרון ברשימת החללים הצרובים על הקיר בתיכון איילון. אמא של ליאור מימי
סיגל קרומר,2005 2005-03-17
מימי, הקשבתי למוסיקה וברקע התנגן השיר הזה (את מילותיו כתבתי לך כאן) - מיד חשבתי עלייך והחלטתי לשתף אותך. את השיר כתבה ושרה אסתר שמיר הנה מילות השיר, חושבת עלייך ואוהבת אותך, סיגל קרומר גם אם לא אשוב לכאן אל תשכחי אותי אולי נגמר הזמן לנער שכמותי גם אם שמים יבכו את אל תבכי איתם מה שהיינו כל מה שהיינו שלנו לעולם גם אם כוכבי ייקח את גורלי הרחק אני תמיד אוהב אותך ככה אחבק יש עוד שמים כחולים גם אם יומי ירד מה שהיית לי כל מה שהיית לי לא יילקח לעד ואם בלילות שלך שוב תחלמי אותי אני תמיד אהיה איתך ואת תמיד איתי יום יום שמים בוכים אל מה תבכי איתם מה שהיינו כל מה שהיינו הוא לנו לעולם יש עוד שמים כחולים גם אם יומי ירד מה שהיינו כל מה שהיינו לא יילקח לעד
רחל פארן,מורה לספרות,אפריל 2005 2005-03-17
ליאור, בעוד שבוע נהיה בפניקניק שמארגנים בשבילך, אבל בלעדיך. אני מנסה להזכר בך ,במעשיך ובדבריך, אבל הכל חוזר אלי כמו סרט וידאו, אני נזכרת באותם האמירות שלך, באותו החיוך שלך, באותם הבגדים. אני אומרת לעצמי, תתאמצי תזכרי במשהו חדש שונה, משהו אחר ממה שתקוע לך בראש, ואני לא יכולה, כאילו נתקע לי סרט אחד במוח שחוזר שוב ושוב ושוב. אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שלא זכיתי להמשיך את הסרט. להמשיך ולראות מראות אחרים. סליחה על כך שאנחנו הבוגרים לא הצלחנו לתת לך ולבני דורך אפשרות שתמשיכו את הסרט. סליחה שאיני יכולה לזכות לראות המשך. סליחה על העצב שאנחנו אולי אשמים בו, וחיים בו הלוואי ויכולנו לשנות משהו מהמציאות שנכפתה עלינו. ליאור החברים משתחררים מהצבא, הם בוגרים ,שונים, הפנים שלהם הפכו לפנים של אנשים מבוגרים, זה בגלל הגיל, אבל הנפש גם היא השתנתי ועצוב כי זה בגללך. הם אמרו, אנחנו לא אותו הדבר. והסרט שתקוע לי בראש חוזר ואומר את לא בסרט, את במציאות, תתעוררי אי אפשר לעשות עריכה.עצוב ועצוב כי הסליחה שלי לא תעזור. חושבת עליך הרבה. רחל.
עוזי זיו,לונדון 2005 2005-03-17
בתחילת מרץ נסענו ללונדון. היה קר, אתה יודע, לונדון במרץ – אפילו ירד טיפה שלג. בחורה עם כרבולת, עור אנגלי חיוור והמון פירסינג ברחבי הפנים, נחפזה לקראתנו, מכנסיה הרחבים נגררים על המדרכה הרטובה, ספוגים במים וקרועים בשוליהם. וכך, בבת אחת, היית איתנו שם: מחייך את החיוך הזחוח שלך, מושך כלפי מעלה את המכנסיים הנשמטים, אוכל המבורגר במלוא הפה. העיר הזאת תפורה עליך חשבתי לעצמי, ואתה ענית "ועוד איך!". בכיכר טרפלגר היה לנו די משעמם. הגשם והקור הבריחו משם את היונים ואת הפנקיסטים משנוררי הסיגריות והמטבעות, אבל בשבת – השמש יצאה ממחבואה - ולמספר שעות יצאו הלונדונאים ממחילותיהם. שפע של חומר לצילום, אמרתי לך וביחד הסתכלנו על העוברים והשוות, מסמנים פרצופים שכדאי לצלם. במוזיאון הפורטרטים בסוהו נכנסנו ביחד לתערוכת צילומים של לי מילר. לצלם פרצופים, אמרת לי, זה קל וקשה באותה מידה. זה קל כי זה קל. צריך רק לעשות קליק. זה קשה כי את ההבעות, האופי, העוצמה ואמירה שיש בפנים של בן אדם צריך לדעת להוציא ממנו. לתפוס אותו ברגע שבו העיניים מספרות את כל הסיפור. אחרת זה סתם פרצוף. הסכמתי איתך, ונכנסנו לשתות שוקו בבית הקפה של הגלריה. בדרך חזרה למלון חצינו את הסוהו השוקק והצצנו ביחד לתוך מחשוף של זונה עתירת דדיים שישבה ליד וילון שחור על כסא ברים גבוה, מציגה רגליים בגרבוני רשת, ועור ברווז סמור מקור. בעעעע חשבנו בקול רם. ב"ממה מיה" ישבנו במקומות מצויינים אבל שני הויקינגים שישבו לפנינו חסמו את הבמה- מזל שהם היו קרחים. המחזמר היה מקפיץ וגם אם אתה העדפת משהו פחות סכריני, ונרדמת באמצע ההופעה למרות כל הרעש והמהומה, נדמה לי שהסכמת איתנו שההפקה מדהימה ושהחברה השבדים האלו ידעו איך לעשות מוסיקה. למחרת, בסטומפ, אני ישנתי ואתה קפצת על הכסא כל ההופעה. הקצב, המקוריות, הפשטות המתוחכמת והמקוריות המפתיעה. ישבת שם פעור עיניים. הם היו גדולים, דיווחת לי נרגש בתום ההופעה. זה היה ממש סיום הולם –תרתי משמע – לנסיעה הזאת. חזרנו הביתה לבד. מרץ 2005
ענבל אלעד,2005 2005-03-15
ליאור, קשה להאמין שכבר שנתיים חלפו בלעדייך. שנתיים שהן כבר לא אותו הדבר כי אתה לא נמצא במלוא נוכחותך. היום כבר היית אמור להיות אזרח, להיות משוחרר מצה"ל, אבל בעצם אתה לא השתחררת. לימים האלה ציפית, להיות משוחרר כדי להתחיל להגשים לעצמך את החלומות שלך. נשארת כמתבונן מהצד, לא השתנת, כאילו קפאת בזמן עם החיוך על פניך, כמו שתמיד היית. לא משנה מה יקרה, אתה נשאר כחבר אמיתי, כמו שתמיד היית. כמעט כל דבר,כל אירוע מזכיר לי אותך. אני משתפת אותך במחשבותיי-את קולך איני שומעת, אך אני יודעת את אשר אתה רוצה לומר. אני מרגישה שאתה תמיד נמצא לידי ואני מאמינה שכך תמיד תהיה. לא מפסיקה להתגעגע, ענבל.
חברה לכתה,2005 2005-03-13
ליאור,מה שלא הספקתי לומר זה שאני מצטערת שאתה שם, אני מצטערת שאני חוזרת כל יום ראשון לצבא ואתה משאיר אחריך חלל ריק וגדול פה. אני מצטערת שהייתי צריכה להביא לך פרחים המסמלים התחלה חדשה לחיים ולהניחם ליד הקבר הקר,אף פעם לא הבאתי פרחים לילד. מה שלא הספקתי לומר זה שאני מצטערת שאני לא יודעת מה עובר עליך ,אם קר לך או חם ,אם אתה עצוב ומתגעגע כמו שאנו מתגעגעים כל הזמן. מצטערת שבהלוויה שלך ירד גשם שלא יכולתי להפסיק לבכות, ונרטבת לפני שהונחת באדמה הרטובה אך אל דאגה התפללתי לשמיים בשבילך ! .ולכמה רגעים נראה כי הם בכו יחד איתך. אני מצטערת שהרבה בוכים ואני איתם,אני מצטערת שפרחי הבר נקרעים. אני מצטערת שאתה שם,אך כה גאה להכיר אותך ,את ליאור הצוחק,את ליאור המחייך,את ליאור עם התספורת המצחיקה ,את ליאור שנלחם למען מולדתנו האהובה. מה שלא הספקתי לומר שאני אוהבת את כל ילדי הכתה ,כי אז אני מרגישה כי קרעו משהו שלם ואני לא רוצה ילד אחד פחות. אני מצטערת כי על ספר המחזור שלנו כתוב מתחילים ל"חיות" כי זה שקר וכזב ולנצח תישאר כה קטן. אני ממורמרת על כך כי עוד לא היית בן 20! אני מצטערת על מה שהיה ואני רק רוצה את הכיתה שלי כמו שפעם בחזרה.
הגר,2005 2005-01-17
ליאור, זמן קצר אחרי שאיבדתי את אימי גם אותך לקח זה שלמעלה. אני זוכרת שההלוויה שלך זה אחד הדברים הכי מצמררים שראיתי . לא היינו קרובים הכרנו מהתיכון וקצת יותר כשהייתי בת זוגו של אחד מחבריך הטובים. יום לפני שחזרת לצבא אל הגורל המר שמעתי את קולך ועד היום הוא מתנגן באוזני. מהזמן הקצר הכרתי בחור מדהים ובחיוך המקסים שלך שידרת הכל. ואכן "מלאכים יש רק בשמים".
אנונימי 2004 2004-04-29
הנה אתה, ניצב אל מול האש בזוית העין, אתה חושש אולי, אי אפשר עוד לעזוב. במרחק של ריצה קצרה, אתה מגיע עד הסוף וכשהסרט נגמר, אתה ממשיך לצלם עם העין, מתעלם מכל מה שקרה מזמן. ואולי זאת הזדמנות אחת, הזדמנות אחרונה לקחת ת'דברים מסביב ולצלם עוד תמונה אתה שותק, ורק החול מדבר עלייך אתה צועק, ורק האבן לוחשת אלייך חייל במדים, אחרייך ישארו זיכרונות אחרייך, ישארו התמונות העדשה מזילה דמעה איך הלכת ממנה? האדמה נעצרת לשניה מי נעלם מעל פניה? ובמדבר הרחוק מכאן, על אדמה לא מוכרת לאדם, צונח ליאור, ונעלם אתה שותק, ורק החול מדבר עלייך אתה צועק, ורק האבן לוחשת אלייך חייל במדים, אחרייך ישארו זיכרונות אחרייך, ישארו התמונות
נטע 2004 2004-04-26
dear mimi & family, in a year of memory of Lior.... in every new thing i see, in every step i take in this travell,Lior is in my mind, incaruging me to keep on going and explore the world that he didnt have the chance to see, but in his own unic way, he did- in his optimistic look on life, and loving hug he gave to life... i want you to know that lior is not just a memory to me, he is still a true friend, and his big smile follows me everywhere i go! to you all i wish a peacefull time and lots of happiness, best regaurds to all... Netta
מולי ואריק מרכס 2004 2004-04-25
למימי ודוד שלום, שמי מולי מרכס ושם של בעלי אריק ואנו ההורים של יהודית פריווה, רעיתו של משה פריווה. לי יש ספור קטן לספר לכם. לפני שלושה שבועות פתחתי את המדור תרבות של ידיעות אחרונות וראיתי תמונה של צילום של חייל. התרשמתי באופן חזק ביותר מהיצירה שהביא למוקד את האור החזק על הפנים של החייל. החייל הסתכל אחורה , באופק ועם כאב בעניו. הבנתי מיד שהצילום אינו שיגרתי, אלא אומד ברמת אמנותית . התרגשתי מאד מהתמונה ועוד יותר כאשר קראתי את השם של הצלם – ליאור זיו, ז"ל. כאשר קראתי שבחולון עלתה תערוכה של אוסף של תמונות של ליאור, ז"ל ביד לבנים הסברתי על זה לאריק והחלטנו לנסוע לחולון ולראות את התערוכה. לפני שבועיים נסענו לראות את התערוכה. בכלל לא היה קשה להגיע. במקרה היינו לבד, בלי שעוף אחד היה יכול להפריע לנו להסתכל ולהתרשם מהאוסף של התמונות. מה אהבנו יותר או פחות, לא כל כך חשוב, אלא שהתבוננו בתמונות במשך 3/4 שעה. שוב ושוב. ראינו כמה שליאור, ז"ל היה מוכשר עם אהבה גדולה במקצוע שלו. ליאור, ז"ל לעולם לא נשכח, לא לאלו שהכירו אותו אישית ולא לאלו שהכירו אותו דרך הצילומים שלו. בכבוד רב, מולי ואריק מרכס
צביקה גולן (דו"צ) אפריל 2004 2004-04-23
"מצלמים צבא..." מאת צביקה גולן שעת ערב מאוחרת; המקום, רכבת ישראל. שני צלמים מנומנמים בדרכם הביתה לחיפה לאחר יום צילומים ארוך. זמזום ביפרים פתאומי קורע את אווירת הנסיעה הרגועה, נוסח ההודעה "נשמע פיצוץ ברחוב מרכזי בחדרה". התעוררות בבהלה ודילוג מיידי מהישיבה הנוחה למטרת איסוף פרטים על חומרת האירוע וירידה בתחנה הראשונה בה ניתן לרדת מהרכבת הדוהרת צפונה. במקום אחר, אוטובוס מקריית שמונה לת"א. צלם, שלהבדיל- ישן שנת ישרים, לאחר שבוע צילומים עם יחידת האלפיניסטים בחרמון מקבל ביפר על הפיגוע וגם הוא מיד קופץ ממקומו ויורד מהאוטובוס. במקום שלישי, רכב צבאי ובו שני צלמים מגרדים את שארית התירס ממנת הקרב, והמפקד בדרגת רס"ן מאחורי ההגה, בדרך חזרה מצילום פעילות מבצעית בכפר טובס שבשומרון, מקבלים את אותו הביפר, פונים לכיוון נסיעה אחר ודוושת הגז נלחצת חזק יותר. מכנה משותף לצמודי ביפר אלה היא עובדת היותם צלמים צבאיים של יחידת הצילום של דובר צה"ל, וכולם מוכוונים מרגע זה לאותה מטרה משותפת שהינה להגיע במהירות המרבית לאירוע ולהוציא את הפריים המנצח שייכנס לעיתון של מחר ויעביר את המסר התורם ביותר להסברה הישראלית. כך קורה שצלמי דובר צה"ל אשר לעיתים נדירות נפגשים במשרד עקב משימות הצילום ברחבי הארץ, ביבשה באוויר ובים, ולעיתים אף מצטרפים למשלחות חילוץ והצלה של צה"ל בחו"ל כמו לאחר פיצוץ השגרירות ברואנדה, רעידות האדמה בטורקיה ובהודו, איתור הצוללת דקר, הסיוע לפליטי קוסבו, הפיגוע במומבסה ועוד, נפגשים לפתע בזירת אירוע, מונעים כעת ע"י תכונות אופי מיוחדות אשר הביאו אותם להשתייך ליחידת הצילום לצד כישורים ואיכויות ספציפיות, מקצועיות ואישיותיות, בזכותם התקבלו ליחידה, למרות התחרות הקשה. הוסף לכך את ה"חיידק העיתונאי": הרצון העז להגיע ראשון לזירת האירוע, לחדור למעגלים הפנימיים ביותר גם לאחר מאבקים וצרחות מכל שוטר וחבלן ולהמשיך הלאה בנחישות רבה למצוא את הפרצה שתוביל לזווית צילום טובה אחת לאחר שנזרקת מאחרת. אין זמן להירתע אף מהמראות הקשים ביותר. תוך שניות ספורות יש להתעשת ולהתחיל בבניית קומפוזיציות ולחשוב על התאורה הנכונה והצמצם הנכון של הזוועה. ייחודה של יחידת הצילום של דובר צה"ל בכך שהיא מספקת לצלמים מוכשרים בתחילת דרכם הזדמנות חד פעמית לבחון את כישוריהם במצבי אמת ולהפיק תמונות לאמצעי תקשורת בארץ ובעולם. העבודה הייחודית מאפשרת לצלמיה ניסיון עצום בעבודה מעשית שיסייע להם בהמשך דרכם המקצועית, וכמובן הזדמנויות צילום שצלם באזרחות רק יכול לחלום עליהן. יחידת הצילום הוקמה רשמית לאחר מלחמת ששת הימים כלקח תיעודי והסברתי לאחר שבמשך שנים פעלו יחידות צילום שונות כמו "במחנה", חיל חינוך, לשכת העיתונות הממשלתית ועוד, בצילום פעילות צה"ל אך לא תחת מטריה הסברתית אחת. הקמת יחידת צילום שפועלת תחת דובר צה"ל הביאה להכוונת צלמים ולריכוז מאמץ ע"פ הערכת מצב מטכ"לית וקביעת מדיניות הסברתית אקטואלית. יחידת הצילום של דו"צ מהווה גורם דוקומנטארי, היסטורי ודוברותי המתעד ומנציח את מאורעות המלחמה, קרבות, עומק, עורף וכדומה. היחידה מספקת שרותי צילום למערכות העיתונים למיניהם, גורמי איסוף נתונים והיסטוריה תוך כדי שימוש בצלמיה לצורך "פולים" תקשורתיים, והפצת תוצרים בלעדיים המנועים מצלמים אזרחיים מסיבות אובייקטיביות וביטחוניות, עבור מערכות העיתונים בארץ ובחו"ל. צלם ביחידה מגיע לשרות אינטנסיבי לאחר שלמד שלוש שנים במגמת צילום בבית ספר תיכון ונמצא מתאים מתוך מאות מיועדים לשרות בטחוני השואפים לשרת ביחידה ולהגשים חלום. קבלתו ליחידה הינה רק תחילתו של תהליך לימוד וחפיפה ארוכים עד הרגע המכריע בו יוכל לצאת למשימות צילום ולהתמודד עם תנאי השטח שילכו ויחמירו בהמשך מסלולו כצלם. בתחילה יתמודד עם צילומי פעילות חיילים בשטח, בעיקר טירונים, ובחלוף הזמן וההכשרות המקצועיות יצטרף ליחידות מורכבות יותר ובשטחי פעילות עוינים יותר. שפת הצילום של הצלם הצבאי אינה שונה מהשפה השגורה בפי הצלם הקונבנציונאלי; גם בצילום הצבאי מתבצע השימוש הרחב בכלים להעמדת צילום טוב כמו קומפוזיציה, חשיפה, זווית צילום ועוד, ההבדל המשמעותי בצילום הצבאי המבדילו מעמיתיו למקצוע, הוא קיומו בתנאים לא "נורמאלים", הן במחשבה שבפרים שלך תכניס את כל מה שלמדת על השפה הצילומית ברמה הטכנית וברמה התכנית, שתדע להביא בפרים את זווית הצילום המייחצנת את הצבא, בכפוף למגבלות ביטחון שדה היכול להביא לפסילתו של צילום טוב, ושהצילום שלך יעמוד בקריטריונים של אסטטיקה מבלי לפגוע במראהו של המצולם (הרמטכ"ל לדוגמא) ע"י שימוש באפקטים צילומיים שבמקרים אחרים יהפכו אותו לצילום טוב, כמו טשטוש, עומק שדה ותנועה ומעל הכל הקושי שבשמירת ערנות, ריכוז ודריכות בשטח עוין, כאשר אצבע אחת על הדק המצלמה והדק ה-M 16 לסירוגין. נוצר מצב שתמונות מעולות ברמה של WORD PRESS FOTO נגנזות משום שהצלם התעלם מאותם פרטים מגבילים שכן הלך שבי אחר עוצמתו של הפרים תוך מודעות מראש לעובדה שלא יאושר להפצה לעיתונות. הכאב הזה הוא מנת חלקו של הצלם בויכוח האין סופי שלו עימי מדוע לא ניתן להפיץ תמונה מעולה שאינה עומדת בקריטריונים הדוברותיים והצנזוראלים, כאשר ברור לי מעבר לכל ספק שבנסיבות אחרות הייתה התמונה זוכה בפרס פוליצר והכאב גדול שבעתיים. שש שנים מרתקות עברו עלי בתפקיד מפקד יחידת הצילום, הגשמתי חלום להיות בכל זרועות הצבא ובכל מקום בו פעל צה"ל בארץ ומחוצה לה ופעילות זו באה לידי ביטוי בצילומי שער ופנים במגאזינים הגדולים ביותר בארץ ובעולם. ניתנה לי ההזדמנות והיכולת לפרסם צילומים של פעולות צה"ל בלחימה מזה שנתיים במקומות המסוכנים ביותר, ולהביא לידי ביטוי את המאמץ הכביר של הלוחמים הצעירים בלחימה נגד הטרור תוך שמירה על אמות מידה מוסריות גבוהות. שש שנים נפלאות נקטעו לפתע כאשר ארע האסון שחששתי ממנו במהלך כל שירותי, ובשתים בלילה של מוצאי השבת הגיעה אלי הידיעה על מותו של ליאור, צלם היחידה שנהרג במשימת צילום במהלך לכידת מבוקשים וחשיפת מנהרות להברחת חומרי חבלה ונשק ברפיח. הקשיים בהתמודדות עם מותו של ליאור, הצלם האהוב על כולם השפיעו מאד על היחידה. המוצא היחיד מהאבל הגדול היה חזרה מיידית לשגרת צילומים מבצעיים בשטחים לצד הקשר המיוחד שנרקם עם מימי ודוד, הוריו של ליאור שעמדו לצידנו לאורך השנה. קשר חזק ומיוחד שהניב תערוכה מצילומיו של ליאור בעת שירותו כצלם דובר צה"ל. מותו של ליאור חיבר בין צלמי יחידת הצילום לדורותיהם בקשר חם ומיוחד. התחדשו קשרים ישנים והתהוו חדשים, רקמת קשרים נצחית שבבסיסה 'דבק' השרות הצבאי, שרות שלא יישכח לעולם, שירותו של הצלם הצבאי.
מיכאל יוחאי (דו"צ) 2004 2004-04-14
"עיצרו את כל השעונים,השתיקו הכלבים הנובחים,שעת המקוננים היגיעה...." (כותב d.h.oden) הכוכבים שוב אינם רצויים –כבו את כולם,עיצרו את הזמן..ועל הזמן הזה בלעדיך, ליאור, רציתי לדבר קצת היום –ואי אפשר! אומרים "הזמן ירפא את הפצעים"-מסתבר שלא! הוא אולי מטשטש את הצלקות אבל הכאב נשאר. ליאור,עברה שנה ,החיילים מתקופתך כבר מתחילים להשתחרר וחדשים באים-ולא במקומך. במסדרונות היחידה השאלה הפכה להיות "מתי היגיע ליחידה-לפני או אחרי ליאור?" הפכת למגדל- אור ,הפכת לסמל שמאחד את כולנו,הפכת אותנו לאגודה אחת. ליאור,פול טיליץ אומר :"שכדי להגשים את גורלו על האדם ליצור את ייעודו מתוך עצמו" אתה שראית בייעודך שליחות ,שרצית להיות "צלם שטח" הכי קרוב שיש לחיילים שנמצאים הכי קרוב לאש-הגשמת את ייעודך! "נשארת בן עשרים"-ועכשיו הריק והעדר מחסרונך רק מעמיקים והולכים. נכון, החיים ממשיכים :לגיגי נולד בן וצביקה שוב בהריון,החיילים חגגו את פורים,זוגות נוצרים ונפרדים,אתמול שוב הכנסנו תמונה לעיתון...ולפרקים יש ואנחנו אפילו צוחקים אבל אתה איתנו ואנחנו איתך,בצחוקך הרועם בתוגת מבטך המלטף. אומרים כי בכל מוות של הקרובים לנו ביותר אנחנו מתים קצת,כל העומדים לפניך היום- מתו קצת אך לפני שנה. יהי זכרך ברוך. בהצדעה מפקדיך ת"אל מיכאל יוחאי
מרה בושארי (דו"צ) אפריל 2004 2004-04-05
To The Ziv Family, It's been a year since Lior's face brightened our days and we will miss him forever. I can only imagine how difficult this year has been for you. Lior is always in my mind, somewhere. Whenever someone eats spicy food, or laughs a certain way, I see Lior. I see his smile and his curious eyes...wanting to learn and conquer everything. He was kind, generous, and by far the best"combinator" this world has ever seen. Now, only his memory can brighten our days, but his memory also haunts our nights. He is greatly missed and will be as long as those of us who he touched survive. May you be in peace. With love, Mara Tamaroff I wish that we could be together tomorrow. I will visit you when I come back to Israel
דוד משה זיו, 2004 2004-04-01
האביב שהיגיע לא בא לכאן,אצלנו עדיין יום סגריר כמו ביום הנורא ההוא שהמטיר עלינו צער שאי אפשר להכיל,וגם גשם שירד בדרך שליווינו אותך לכאן,כאילו שיצליח לטשטש את עקבות הבשורה הנוראה. אל דוד אחי ומימי אחותי,ההורים הנפלאים שלך, אנחנו באים בכל סוף שבוע בעיקר כדי להתנחם. מחבקים ומקווים לחיבוק חזק יותר,תרים אחר המבט,מחפשים אצלם את הנחמה,ומבקשים את המילים,כאילו שהם כבר יודעים מה להגיד. אמא שלך מביאה תמיד עוד סיפור שלא שמענו,תמונה שלא ראינו,פיסת נייר שנשכחה.וכל כך הרבה אנשים באים לספר את סיפור האהבה שלהם אליך,או משהו על הכרות חטופה,ועוד סיפור שממש חייבים לספר.וכל כך הרבה אהבה באה אליך הביתה ואמא ואבא שלך יושבים ושומעים ודומעים ובוכים. גילי ואורי תמיד בסביבה,עוזרים לשאת את המטען וכמובן דניאל שמחבק את אמא שלך חזק חזק כמו שצריך.ותדע ליאור שדניאל הוא ילד מקסים. נר הזיכרון ניצב על הפסנתר הלבן בסלון ומעליו אתה עם החיוך המקסים הזה שלך.זה אותו החיוך שחייכת כשענית לטלפון,כשהופעת אצלנו פתאום להראות לי מצלמה שביקשתי לדעת,וזה אותו החיוך שראינו במאות הסיפורים ששמענו,חיוך שכולנו לקחנו הביתה ושמנו על הטלביזיה,על השולחן בעבודה,בארנק,במכונית,כי אתה ,ליאור,היית בשר מבשרנו. שלום ליאור,הייתי אומר לך תמיד,שלום דוד משה,ככה היית עונה לי תמיד,ב ח י ו ך.
אבא 1.4.2004 2004-04-01
ליאורי אהובי יש דבר אחד שלא ניתן לעצור,את הזמן.הוא הלך קדימה כאילו אומר שכלום לא קרה.כאילו לא חלפו 347 יום מאז נלקחת מאיתנו. המומים מגודל האסון והכאב וחיים איכשהו ליד הזמן וליד הארועים.חיים ליד ולא ממש נוגעים בחיים.והעולם מבעד לדמעות נראה שונה לגמרי. ליאורי שלנו,אנחנו נושמים אותך,כואבים אותך ואוהבים אותך רגע רגע,שעה שעה ויום יום. אף אחד לא סיפר לנו עד כמה הכאב מפחיד,ואתה כאילו מתעלם,מרחף ביננו עם חיוכך הממיס ואנו מוסיפים לעצמנו עוד קמט ואתה נשאר צעיר כפי שהיית באותו יום ארור וכך כנראה תישאר גם לנצח. במפגשים עם חבריך,אשר לאט לאט נפתחים אלינו ומספרים לנו על דברים שלא ידענו ולא יכולנו לצפות שעשית. אנו מגלים דמות חדשה ומופלאה.האם באמת אנו כה תמימים שלא הבחנו ולא ראינו איך אתה מתבגר לנו מול העיניים והופך מילד לגבר? אנו מנהלים איתך הרבה שיחות ,שואלים את השאלות ומנסים לנחש מהן התשובות.אתה כמובן לא עונה לנו ,אך אנו יודעים שאתה נימצא איפה שהוא כאילו ממשיך לשלוט בכל העיניינים. לפני כמה חודשים הקמנו לכבודך מעבדה לצילום בשיתוף עם מכללת שנקר ברמת גן. טקס חנוכת המקום לווה בתערוכת צילומים פרי מצלמתך ובקרוב נחנוך תערוכה חדשה בבית יד לבנים בחולון. ליאור, אני בודאי לא אגיד כאן את כל מה שיש לי לאמר לך,את זה אני משאיר לשיחות היומיומיות ביננו.אבל אני בהחלט רוצה לספר לאזני כולם עד כמה אני גאה בך ובמעשיך.הנך אבן דרך בולטת,מנהיג אמיתי ומשמש דוגמא לחבריך ולבני משפחתך,לאחותך ולאחיך ועל כך זכותך בהחלט להיות גאה! ליאור,במותך השארת אחריך חלל גדול שהותיר הרגשה לא מוכרת,הרגשת פחד ומאות סימני שאלה שישארו תקועים שם לעולם. נפלת בעת שהשתתפת בפעולה צבאית בקרב אמיתי אבל אנו לא ניתן להם,לאויבנו ,לנהל לנו את החיים. בשבילך ובזכותך אנו נתחזק ונעמוד בקומה זקופה ונמשיך בכוח בהתמודדות היומיומית. באהבה רבה אבא.
דניאל זיו,שנה בלעדיך, 23.3.04 2004-03-23
לליאור מדניאל געגוע למישהו רחוק,אבל בעצם כל כך קרוב. געגוע למישהו אהוב, אולי בגלל זה, זה כל כך עצוב. געגוע למישהו שנשאר לבד, וכל כך רוצה לא להיות אחד. געגוע למישהו שעכשיו כבר לא כאן, ולא ישוב גם לעולם. את הגעגוע לא ניתן להסביר, אתה יכול רק את הזמן להעביר. געגוע למישהו שאתה רוצה להיות בחברתו, אבל העולם אכזר והוא נשאר לבדו. הגעגוע נוכח בכל מקום, וביום הזיכרון זה כבר לא סתם דום. נשארנו לבד ואין מי שיעזור, נשארת לבד ולעולם לא תחזור. גם בעוד מאה שנה הכאב לא ירפה, וגם בעוד מאתיים לא יהיו מילים בפה. לתאר געגוע אי אפשר במילים, ואי אפשר גם לאנשים רגילים. זה קשה להבין,אבל בעצם גם קל, אי אפשר להבין,את סיבוב הגלגל. זה הולך ובא והולך ובא. הגעגוע תמיד יהיה שם, להזכיר לי אותך.
אמא,הקמת סטודיו לזכר ליאור בבי"ס הגבוה שנקר 11/2003 2003-11-17
לא מאמינה שאני עומדת כאן היום,לא מאמינה שעברו 7 חדשים וליאור לא איתנו בערב הזה,מחכה שהוא יכנס ,כמו תמיד,באיחור ומחפשת אותו.... לפני 3 חדשים כשנוצר הקשר עם המכללה והסטודיו לצילום עלה הרעיון לקיים תערוכה..חשבתי שזה מוקדם מדי,קשה מדי ובלתי אפשרי אבל אחר כך החלטתי שאני חייבת את זה לליאור ואז התחלתי במסע ארוך.. הגעתי לדובר צה"ל ואחרי כמה שעות של צפייה בתמונות חזרתי הביתה וכתבתי לליאור. אני רוצה להקריא ליאור שלי! ישבתי במשרד של דובר צהל,בכסא שישבת עליו בוודאי הרבה פעמים מול צביקה וראיתי 3500 תמונות,פשוט לא מאמינה כמה הספקת לצלם ומה הספקת בשנה אחת. תהליך בחירת התמונות היה קשה,לבחור מספר תמונות מתוך הכמות הגדולה הזו לא היה פשוט,אבל זה היה שווה כל רגע .כל פיסת מידע ששמעתי או ראיתי. לנו סיפרת רק על המקומות הרגועים:האלפיניסטים בחרמון,הנסיעות המטורפות בטרקטורונים,המתנדבים המבוגרים והילדים שהגיעו ליום כיף בבסיס. לא סיפרת לנו על המקומות שמדאיגים כל אמא,לא שיתפת אותנו בכאב שמדיר שינה מכל אבא. נהנית מכל רגע שעשית עם ה"קרביים",הפכת ל"מורעל" מיציאה אחת לשניה...לא יכולת כבר לחכות. רצת איתם והזעת איתם כל הלילה,השכמת עם הזריחה וצילמת כל פרט,הבחנת בכל חיוך ובכל קושי. כך היית רוצה שנזכור אותך, צלם קרבי,צלם שיוצא לפעולות בשטח. התקדמת בדרך המקצועית שלך כל כך יפה ומתמונה לתמונה אני רואה איך אתה מסתכל,איך אתה קולט את העולם שסביבך. בכל התמונות שלך יש אמירה אישית,לי היה חשוב לראות את כל התמונות דרך העיניים שלך וזה היה הדבר שהנחה אותי לכל אורך המסע הארוך הזה. ראיתי את הבחירות שלך,כמו הבחירה לאן לצאת לצלם, את מי לצלם, מה יהיה ברקע ומה חשוב לך ברגע הצילום, הכל בחירות שלך. בחרת לצלם את האדמה-העצים,השלג ,הנוף והכי חשוב האנשים. הסתכלות מלאה רגישות, חום אנושי, התייחסות מכל הלב לכל אדם,לכל עץ ולכל הטבע הגדול הזה שהקיף אותך יום ולילה. צילמת את השמיים – פתוחים,ללא אופק,אינסופיים...הכל פתוח,בדיוק כמו שידעת לחיות...בלי גבולות,בחופש גמור. תמיד אהבת סיכונים,כבר מהלידה התעקשת להסתכן ולהפחיד את כולנו, כילד תמיד על קצה המעקה,על סף התהום,כמעט נופל... וכגבר תמיד ממהר,רוצה להספיק עוד,לוחץ על דוושת הגז במכונית....טס אל האופק. בתמונות השמיים זועקים בצבע ,בגודל- כמעט קורעים את התמונה. ועכשיו אתה שם,בין שמיים וארץ,ואני כל כך גאה בך! החלק הקשה ביותר שעבר עלי היה הדפסת התמונות האחרונות שלך מרפיח,תמונות שנותרו במצלמה הדיגיטלית. תמונות שמצמררות את הנפש,תמונות סוראליסטיות, מפחידות, שיש בהן מעין פרידה מהחיים! ליאור,עזבת אותנו ואתה מאושר,עשית כל מה שאתה אוהב,עשית בחירות שמתאימות רק לך, מיצית כל רגע ביממה, נהנית מכל רגע . עזבת את הבית ביום שישי עם המצלמות עליך וכך עזבת את החיים למחרת,עם המצלמות עליך. החיים שלך היו הצילום ולנו השארת אוצר,לי נגמרו המילים, התמונות מדברות במקומך, ליאור,תמונות עם נשמה!
אמא,20.5.03 2003-05-20
ליאור,נשמה של אמא! איך עבר חודש ? אי אפשר להאמין! לא קולטת,לא מבינה איך אוכל לחיות בלעדיך. מחכה שתכנס בטריקת דלת,תרים את כל מכסי הסירים ,תטעם ותעלה בריצה במדרגות. רוצה לחבק אותך,להריח ולנשום אותך אבל אתה בחרת אחרת..בחרת לצאת לפעולה, בחרת למצות כל רגע בשרות הצבאי שלך כמו שמיצית כל דקה,כל שעה וכל יום בחייך,ללא פחד, ללא חישובים מיותרים,ככה בכיף. בסך הכל עוד לא בן 20 והספקת לעשות כל כך הרבה,ידעת לחיות את החיים ובגדול,הכל בגדול. אמרת לי אני לא רוצה להיות בן 20,זה נורא מבוגר..לא מתאים לי ליאור, אתה תמיד תהיה בן 19 וקצת עבורנו, ילד עם חיוך גדול ולב עוד יותר גדול. כתבת שאתה רוצה לשנות גישה לחיים איך שינית..לך,לכולנו. החיים כבר לא יהיו אותו דבר ליאור,אתה האור שלנו ומעכשיו לאורך נחייה כולנו...אבא,גילי ואורי,סבתא דינה, דניאל ואני. ליאור,נשמה של אמא
סימה גולן,דו"צ 2003 2003-05-14
ליאור היה חייל אצלנו בחטיבה וראינו אותו אצלנו במדור יום יום . תמיד אותו חיוך אותו צחוק מתגלגל אך יחד עם זאת מקצועיות שאינה נופלת מרבים וותיקים אצלינו . הוא חסר לי מאד ומידי יום אני רואה אותו לנגד עיני. הנה הוא כבר יכנס , יצחק ,יבקש לרכוש דברים עבורו ועבור חבריו.אף פעם לא שכח להודות על מה שקיבל . היה כיף לעבוד איתו . רק איתו במדור הסכמתי לעבוד כי הוא ידע מה צריך וידע להסביר לנו המפקדים את הצורך בצורה כנה מקצועית ובאדיבות . יחד גם אכלנו צהרים ביחד כשכל אחד נהג להביא תבשיל מהבית הוא הביא טביט . קשה לדבר עליו בלשון עבר ואני בטוחה שלנצח ישאר חקוק בליבנו . היו חזקים כי לדעתי זו הצוואה שהשאיר לנו .שום אובדן אינו קל אך של ליאור שבעתיים קשה . . סימה
רונה זיו, ערב יום הזיכרון 2003 2003-05-06
בשנה שעברה הלכתי ליום הזיכרון ביישוב כולם, לבושים לבן צחור, כולם באו לכבד ולזכור " היי מה שלומך? זמן רב לא התראינו איך שגדלת, איך השתנינו!" נחמד לפגוש את המדריכים הישנים מהשבט לחייך, להתחבק ואז לשבת. החת'ניקים שמכינים את הטקס, מתרגשים נורא מנסים להנציח את היום הזה בריקוד ובשירה טקס מרגש, אין מלים בפי. בצפירה כולם עמדו שותקים. בהתחלה אני מסתכלת על הריצפה ואז מרימה את ראשי כדי לראות איזה יופי זה שכולם עומדים דום, בשקט. לא רק היישוב שלי עומד דום בצפירה, אלא כל עם ישראל, וזה מה שעושה את זה יפה, האחדות הזו במצבים כאלה, קיטצ'י? וואלה, כן. אבל עדיין זה יפה. היה טקס מרגש, מושקע, ממש ברמה. זה באמת יום עצוב, אלפי אנשים נהרגו ונהרגים בגלל מלחמה שהתחילה מזמן . אלפי קרבנות, שהמינימום שאנחנו יכולים לעשות בשבילהם זה לעמוד דום בצפירה, לבוא לטקס הזיכרון ביישוב ולבוא לבי"ס עם חולצה לבנה. נכון, יש המון צער במדינה הזו , אבל מחר ערב יום העצמאות, אז מה, נשב בדיכאון? מה פתאום.. אנחנו יוצאים. הרבה אנשים אומרים שבזכות מותם של גיבורים אנו חגים את יום העצמאות. יש בזה משהו. היום הלכתי לטקס יום הזיכרון , לא ביישוב - אזור אלא בחולון. כולם, לבושים לבן צחור, כולם באו לכבד ולזכור בצפירה כולם עמדו שותקים, חוץ ממני , כי רק אני בוכה כל- כך. בהתחלה אני מסתכלת על הריצפה ולא מרימה את ראשי כדי לראות איזה יופי זה שכולם עומדים דום, בשקט. אני מסתכלת על הריצפה ואז יש לי בפה את הטעם המלוח הזה של הדמעות . הטקס היה מרגש, השירים צימררו אותי עד בכי כואב, יושבת על כיסא נשענת על כתפה של רוית , ואנחנו מתחבקות. להורים שלו שיושבים ממש לידי , אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים. מעבירים לי טישו לנגב את הדמעות. באתי היום כדי לכבד. יותר מתמיד. היום אני כבר לא אורחת בטקס יום היזכרון , היום אני חשה את זה על בשרי. התמונה של בן דוד שלי מוצגת על המרקע מאחורי התזמורת. אמא שלו בוכה , זועקת. אחיו הקטן יושב לאביו על ברכיו , אביו בוכה בשקט, והילד לא מסוגל לשאת את רוע הגזירה. אחותו נותנת יד לחבר שלה, והיא כבר לא תהיה הבן- אדם הכל- כך אופטימי , שלא מסיר חיוכו לרגע. והם בוכים. כשהזמרים התיכוניסטים שרים את "את פרי גנך, את תבקשי, מי לך יאמר ומי לך ישיב, מר כאבך רודפים הימים , נותרת לבדך - רוצה להאמין. שהנה קרבה, אותה השעה שבה הבטיח לשוב בחזרה...." אנחנו פורצים בבכי, כי המלים והמנגינה נוגעים ללב- עד כאב, ונדמה שהשיר נכתב במיוחד לאמא שלו. וכשראש העיר מספר על שקרה אנחנו לא יכולים. נכון, יש המון צער במדינה שלנו, אבל עכשיו זה בתוך המשפחה שלי. ומחר יום העצאות.. לא, לא בא לי לרקוד, לא בא לי לצחוק. הרבה אנשים אומרים שבזכות מותם של גיבורים אנו חגים את יום העצאות. יש בזה משהו. אם תשאלו אותי היום, אני חולקת על זה . ליאור, אנחנו אוהבים אותך , ניפגש בגן- עדן.
ליאור חקק, 2003 2003-05-04
ליאור זיו אותך לא ממש הכרתי אבל תמיד ידעתי שאתה בן אדם עם נשמה לא רק בגלל שאנחנו מאותה משפחה אני תמיד יזכור אותך בליבי גם כשאני ילך לעולמי אתה לא יוצא לי מהראש ואם היו לי עכשיו שלוש משאלות אני כבר יודעת מה הייתי מבקשת שתחזור לחיות בשקט
אור ארגז 2003 2003-04-25
לדניאל, אח השכול. אני מקדיש לך שיר ומכל הלב: אח גדול, זה כמו תוספת לנשמה. אח גדול, זה כמו עוד פרפר בלב. אח גדול, תמיד יהיה לצידך. וגם כשהוא מת. כי כשמאבדים תקווה, והאמונה כבר יורדת לטמיון, נשאר לנו רק לבכות... ולבכות. אבל שיודעים שיש עוד אור בקצה המנהרה, תמיד יודעים לנגב את הדמעות, ולפתוח דף חדש. כי לומר לשאול את עצמו למה לנו זה קרה, לא מועיל. וכשלומר לנו שהוא מת למען המדינה, מטיב לנו, בעיקר מטיב לנשמה
ענבל אלעד 2003-04-22
ליאור, היה לייום עצוב!אחריו באו עוד ימים עצובים.הם לא נגמרים או נעצרים. אתה זוכר שהייתי אומרת לך שהיה לי יום עצוב ,מיד דאגת להעלות חיוך על פני.איך תמיד היית מקשיב ומנסה לעודד,לצחוק ולחייך את החיוך שלך. עכשיו כשאתה לא מולי ,אני מנסה לדמיין אותך מחייך,אני שומעת את קולך,את הצחוק שלך. ליאור אמרת לי לא לדאוג,אני כהרגלי סמכתי על מה שאתה אומר. אמרת שאני לא פטורה מלפגוש אותך וכשתחזור ..ניפגש. אני רוצה להבין שאת הפגישה הזו כבר לא נוכל לקיים,אך אני לא מסוגלת להבין שלא תבוא. את ההסכם שאני אבוא לבקר אותך בבוסטון,שם תכננת ללמוד מוסיקה,עכשיו גם אותו לא נקיים.... כשחייכת בגלל הצלחה שלך,מלאת גם את השמחה שלי-אם זה היה במבחן ואם זה היה כשהתקבלת לדובר צה"ל. אני לא אשכח איך רצת אלי עם חיוך מאוזן לאוזן כשקיבלת את תעודת הבגרות,את מה שלא חשבת שתזכה לראות באותו יום. ליאור,הקסם שלך הוא האושר והאהבה הגדולה שהענקת לכולם! תראה,חלום שלך התגשם:כמה בנות היו שם לכבודך ואת כולן אתה מכיר...כמו שרצית...אבל אתה לא היית שם לראות. אתה אמרת שלא כדאי לך להגיע לגיל 20,כי תהיה זקן...עכשיו תישאר צעיר לנצח! אני מקווה שאתה ממשיך לחייך ולדבר כמו תמיד,אצלי בראש ובלב תמיד תמשיך! אוהבת ענבל
שיר לליאור,יובל כהן,2003 2003-04-21
מילים:סמדר שרת לחן: יובל כהן, עוזי לוי אז איך אפשר עכשיו למחוק את התמונות אתה יוצא משם וחי בלי זיכרונות אז איך אפשר עכשיו לומר בלשון עבר כשאתה כאן איתנו ממש אותו דבר ליאור אתה לי אור אשר כבה ליאור אתה לי אור של אהבה ליאור אתה תמונה אחר תמונה ליאור אתה מקום של נחמה הנשק היחיד אשר ידעת הוא עדשה של מצלמה התמונות האחרונות אשר צילמת נשארו מזכרת איומה ושוב תמונה אחר תמונה אתה הולך ונעלם מתי תחזור ולא תחזור עוד לעולם
דניאל זיו,20.4.2003 2003-04-20
ליאורי, ליאור'ש, אח שלי.. היית בשבילי מורה ותלמיד, חבר וידיד, תמיד דאגת שהכל בסדר, ואיך נעלמת אחרי ליל הסדר. תמיד טיפלת בהכל, עוד מימי ארגז החול. תמיד דאגת לי, רק ממתי שאני זוכר ת'צמי. עכשיו אתה בחול, ולחבק אותך איני יכול. אני כל-כך אוהב אותך אח שלי, אני רוצה אותך שוב חברי שלי. ועכשיו מה אני עוד יכול לבקש?! שתשמור על עצמך, איפה שלא תהיה... אוהב תמיד, דניאל זיו אחיך הקטן. 20.4.2003
רועי לוי,2003 2003-04-10
ליאור, אולי לא הכרתי אותך כל כך טוב, אך מה שתמיד הרגשתי בליבי זה שידעת לאהוב, אהבת את דניאל, את גילי ואת ההורים, ויחד הייתם כל כך מאושרים. אך עכשיו, דבר נורא מאוד קרה, כאשר מחבל בך ירה וכששמעתי זאת, חלק מהאור בליבי כבה. אני עדיין לא מאמין שליד שמך מופיעה המילה ז"ל, כי לך היה מזל שנולדת למשפחה כל כך אוהבת שתמיד תמכה בך עד לקבר. תמיד אזכור אותך בליבי ליאור, כי בחיי ובחיי כולם מילאת אור. חבר קרוב של אחיך, דניאל
סבתא דינה 2003 2003-04-06
אני , סבתא דינה , הנכד שלי ליאור , שירת כצלם בדובר צה"ל ונהרג ברפיח ב-20.4.2003 . אני מאוד , מאוד , מתגעגעת אליו יום ולילה . הוא נמצא בלבי כל הזמן ! . ממני: סבתא דינה
דנה, 2003 2003-01-01
שלום דניאל! ראיתי ביום שני את התוכנית "חמש וחצי" והסיפור שלך על מות אחיך נורא נגע ללבי. אני משתתפת בצערך על מות אחיך,אני לא יכולה להגיד לך שזה יעבור ואל תהיה עצוב כמו שמנסים להגיד לך,אבל מה שאני כן יכולה להגיד לך שבזכות אנשים טובים כמו אחיך יש לנו את מדינת ישראל,ושעכשיו אחיך הוא מלאך טוב ששומר עליך מלמעלה. אתה ילד מאוד חכם ואינטליגנט ,אז תמשיך להנציח את אחיך בכל דרך שתוכל כדי שכולם ידעו עליו. השנה זו לא עוד שנה שאתה הולך לבית הספר ועושים לכם טקס על יום הזכרון ואתה רוצה לכבד את החללים אלא זו שנת הזכרון הראשונה שבה אתה תילך לבית הספר בידיעה שאחיך היה גיבור ותזכר בו ועל כל הרגעים היפים שהיו לכם ביחד בכל משך ילדותך. תהיה חזק ותמשיך לבנות אתרים על אחיך ולזכור אותו לנצח ממני דנה